פרק 1 | המרפאה

20.3K 463 130
                                    

דמיינו איך שאתם רוצים שריי תראה↑

             ׳כאב, אבל אני לא אתן לזה להפוך לשנאה
                לא, אני לא אתן לזה לשנות אותי.׳

״תתעוררי זונה מטומטמת.״ עיניי נפערות כשאני מרגישה רוק על לחיי.

״גברתי אני כל כך מצטערת שקמתי מאוחר.״ אני מתנצלת במהירות לאמא המאמצת שלי.

היא דוחפת אותי מהמיטה ומשאירה ערמת קללות שלעולם לא הייתי מעזה לחזור עליה.

אני נאנחת, קמה ומתרגשת בגלל שזה היום הראשון שלי בשנה האחרונה באוניברסיטה.

אני ממהרת להתאפר ולהסתיר את הצלקות שנראות לעין. אני שמה מסקרה כדי להדגיש את הריסים שארוכים מטבעם ושמה גלוס על שפתיי היבשות לפני שאני ממהרת למטה.

למזלי הבית נראה שקט ויכולתי רק לקוות שיהיה ריק. אני לא טורחת לאכול שום דבר, אני רצה כדי להספיק לשיעור הראשון שלי.

הרצאת השעה הראשונה שלי הייתה ביולוגיה אנושית כבר ארבע שנים ואני לא מתלוננת. רוב האנשים ישנים בשיעור הזה, מה שמאפשר לי לדבר עם הפרופסור בלי להילחץ שכולם יסתכלו עליי.

כשאני הולכת במסדרון, אני מרגישה עקצוץ של קנאה כשאני צופה בכולם עם קבוצות החברים שלהם. אני מקבלת הרבה ברכות בגלל שאני ידועה בזכות היותי הילדה החכמה והנחמדה לסביבה, דבר שיכול להיות השפעה על הרשמה מוקדמת לאוניברסיטה. עם זאת, החברה היחידה שיש לי היא מישהי שהכרתי מהתיכון.

אני מרגישה סטירה מוכרת על הישבן שלי שגורמת למחשבותיי להיקטע ולהסתובב בבהלה.

"בוקר טוב לך.״ מייבבת רוז.

״בוקר טוב גם לך.״

״את לא כיפית.״

״את פשוט צפויה מראש.״

״אם זו הייתה אפוקליפסה זומבית והייתי מתגנבת אליך, היית הראשונה שנרצחת.״ היא אומרת בזלזול ובדרמטיות כמו בדרך כלל.

בניגוד לשיערי הבלונדיני ועיניי הכחולות, רוז ידועה בתלתלי הג׳ינג׳ים הפרועים שלה שאני נשבעת שהם הופכים לפעמים לאדומים בוערים. היא מעט גבוהה ממני ושמנמנה ממני.

ביליתי את היום בהשתתפות בכל השיעורים שלי ושמעתי נחירות שמגיעות מכל כיתה. היום בסופו של דבר היה משעמם בגלל שהיה זה היום הראשון וכולנו נותרנו לעשות עבודת כיתה בגלל שהפרופסורים לא יכולים לחכות שנסיים ונעזוב.

כשהגעתי הביתה, אני נכנסת לאזור המגורים הנטוש בדרך כלל לתפוס את דניאלה וגם את דניאל היושבים שם כביכול מוטרדים זה מזה. כן, יש להם שמות תואמים, זה מוזר. לפני שהספקתי אפילו למצמץ, דניאלה ממהרת אלי ודוחפת אותי לרצפה.

לפני שהספקתי לקום דניאל מטיח את רגלו בצלעותיי ואני צועקת בייסורים. שניהם מרביצים לי ומנסים לזכות במי מכה טוב יותר מהשני, מה שהופך את זה לתחרות בזמן שאני מנסה להגן על פניי בידיי.

אחרי הרבה אגרופים ובעיטות, סיימתי עם יותר חבורות וחתכים מהמפתחות שדניאלה שלפה והכאיבה לי איתם.

באנחה עטפתי את הכל בתחבושות ויצאתי לעבודה שלי בקליניקה לבושה בסוודר סגול גדול ומכנסי ג'ינס. כשהמתנתי לאוטובוס באוויר הקר, לא יכולתי שלא לחשוב שהחיים שלי צריכים להיות קלים יותר מזה, אבל דחפתי ממני את המשאלות שלא יתגשמו גם ככה.

כשהאוטובוס הגיע למרפאה נכנסתי פנימה לראות מהומה ענקית של אנשים מדממים בכל מקום ונכנסתי במהירות למצב עבודה.

״ריי, הגעת.״ שרה חיבקה אותי והחלה להסביר איך שתי כנופיות מסוכנות נלחמו זה בזה וחלקן נפצעו קשה שלא יכלו ללכת למרפאה לא מקצועית כדי שטטפל בהם.

אני ניגשת לשני אנשים שעומדים ומדברים בינהם על משהו בשקט.

״הכל טוב איתכם?״ אני שואלת בשקט אבל נראה שהם לא מבחינים בי בגלל שהגוף הענקי שלהם מתנשא מעל הגוף הקטן שלי.

אני מכחכחת בגרוני ושואלת בקול רם יותר וגורמת לשני הראשים להסתובב לעברי,הבלונדיני נראה פחות מזיק מאשר זה שלידו שנראה יותר מפחיד.

״אנחנו בסדר ילדה, לכי לאנשים אחרים.״ אמר הבלונדיני.

״אדוני, נראה שיש לך חתך במצח. אני יכולה לראות את זה?״

״לא, עכשיו לכי.״

״בבקשה תבין שהבוס שלי יתן לי הרצאה של שעה אם הוא לא יראה אותי עוזרת למישהו שנפגע.״ אני אומרת בפנים ריקות אך עצבניות לחלוטין.

הוא הביט לאחור לשבריר שנייה לפני שאמר, ״את לא יודעת מי אנחנו, לא ככה בובה?״

״כנופיה?״ אני שואלת, בודקת את החתך שלו מאז שהוא סוף סוף התיישב.

״אנחנו הרבה יותר מזה, את יודעת?״

״זו לא הפעם הראשונה שאני פוגשת אנשים כמוך, אז אני פשוט אעשה את העבודה שלי. נראה שאתה צריך כמה תפרים שאני יכולה לעשות עכשיו אם אתה מרגיש בנוח עם הרעיון.״ אני מסבירה.
הוא מסכים, למרות רוחו הרבה, ואני מסיימת את העבודה בצורה נקייה לפני שמחליפה את הכפפות כדי לבחון את האדם האחר שעמד לידו.

״לא היית במריבה?״ אני שואלת ומסתכלת בתרשים שנמסר לי על האנשים האלה.

כשהוא לא ענה, הרמתי את מבטי ואני רואה אותו בוהה בשפה המפוצלת שלי ומבחין בקלילות בלחי החבולה שלי.

לפני שהספקתי להגיד משהו, הוא הסתובב ועזב את המרפאה מבלי לומר מילה.

SAVED BY A GANGLEADER ✔️Where stories live. Discover now