נקמה ואהבה

7/ בן-זונה.

-בן-זונה-

איזבלה סמית׳
הייתי כל-כך עייפה, כל-כך נואשת למשהו טוב.
וחייכתי למרות הכול.

הושטתי לאנדרו את הקפה בחיוך מצטער, ״תקבל את סליחתי?..״ ניסיתי את מזלי, למרות שהמזל שלי הפנה לי את האמה שלו וצחק לי בפנים.

״זה חם?״ הוא שאל לפני שאחז בקפה, שותה אותו. חייכתי חיוך קטן ואמיתי.

הוא מקבל את הסליחה שלי?

״אקבל את זה כ-כן?״ מיהרתי לשאול.

״תקבלי את זה איך שבא לך.״ הוא אמר באדישות, ואני? בלעתי את העלבון, עדיין מביטה בו.

הוא נראה עייף יותר מכל יום. שיערו היה בג׳ל, ממשיך לתת לו את המראה הסקסי הזה למרות עיניו הכהות. ״אני מצטערת.״ אמרתי שוב.

״תפסיקי, את מגעילה בתור נואשת.״ הוא אמר באדישות, לוגם שוב מהקפה ומביט בי.

״אני לא נואשת.״ אמרתי מתגוננת, מופתעת מהצורה המגעילה שלו כלפיי. ״מה הבעיה שלך? למה אתה מתנהג אליי ככה?״ התעצבנתי. ״אני עשיתי טעות ואתה -״

״ואני לא.״ הוא קטע אותי באדישות.

״לא נכון. בגללך נהרסה לי ההזדמנות לעבוד עם הוצאה לאור מאוד מפורסמת!״ כעסתי על ההתנהגות האדישה שלו.

עיניו עברו על גופי באיטיות והוא אפילו לא טרח להסתיר את זה. ״לא בעיה שלי. יכולת להגיד לי, בכל זאת. ועכשיו? נדפקת.״ הוא אמר, רגוע כל-כך.

״אתה רציני איתי?״ ממלמלתי פגועה, מכך שהוא לא מוכן להודות בפאשלה של עצמו.

״הכי רציני.״ הוא אמר רציני. ״את מתכוונת לצאת לי מהמשרד ולעשות את העבודה שלך או מה?״ הוא ממלמל ברוגע שהעליב אותי.

הנהנתי לחיוב, מסתובבת ומתקדמת ליציאה של המשרד הדפוק הזה. ״לעשות את העבודה שלי.״ טרקתי אחרי את הדלת.

בהמשך היום הרגשתי מושפלת והפלאפון שלי לא הפסיק לצלצל, מה שגרם לעצבים לי רק להתעצם.
הבטתי לצד וקיללתי בקול, ״חתיכת מניאק, הוא עוד לא מת?״ סיננתי.

׳אהובי׳. כן, בטח. בתחת שלי.

ומאיפה הוא מצלצל אליי? זרקתי לו את הפלאפון מהחלון!

עניתי בכעס, ״אני מקווה בשבילך שאתה לא בבית שלי. אמרתי לך שאני לא רוצה לראות אותך.״ חשקתי את שיניי.
״מותק, את לא מדייקת. זה הבית שלי.״ הוא גיחך בשיא החוצפה. ״את באמת מטורפת אם זרקת לנו את הפלאפונים מהחלון.״ הוא המשיך.
״אתה בעצמך מטורף. אני מצטערת שלא זרקתי אותך כשיכולתי, חתיכת אפס. אני אהרוג אותך.״ המשכתי לאיים.
״תנסי, מותק. תנסי.״ הוא היה רגוע בצורה מעצבנת.