נקמה ואהבה

19/ עמוק מתחת לאדמה.

-עמוק מתחת לאדמה-

חלק 1
איזבלה סמית׳
אנדרו שנא אותי וזה היה בוודאות. לפני שבוע התווכחנו והוא אמר לי כל מה שעורר בי את הרצון למות.

הוא הזכיר לי שהייתי חרא בת ושאמא שלי מתה בגללי, הוא אמר לי שהקול שלי מעורר בו חשק להקיא, ואם זה לא מספיק הוא אמר לי, ואני מצוטטת; ״אף אחד לא באמת מתעניין בך, איזי הקטנה. ואני מוכן להישבע שאם תמותי זה לא יזיז לאף אחד.״

ולמרות כל המילים האלה, עדיין דאגתי לו ונכנסתי לחדר שלו להעיר אותו מהסיוטים שלו... גם כשהוא כעס עליי ואמר לי לא להיכנס לחדר שלו.

זה פשוט נמשך כל לילה. לא יכולתי להתעלם מזה כי גם ככה היה לי קשה להירדם בלילה. הרגשתי מדוכאת ולא היה לי את החשק לישון כי גם כשישנתי החלומות רדפו אותי.

הנחתי את ידי על המצח שלו והיה לו חום מטורף. ״אנדרו,״ הזזתי מעט את כתפו.

מבלי התראה, ידו משכה אותי מעל גופו. השתנקתי בהפתעה.

מה, לעזאזל?

״אמרתי לך להפסיק להיכנס לי לחדר, איזי הקטנה,״ קולו עדיין לעג לכינוי שאבא שלי הדביק לי מאז שאני זוכרת את עצמי. שתקתי כשניסיתי לקום ממנו.

״אבל אתה...״ ניסיתי להסביר לו כשהוא דחף אותי שוב אליו ולא נתן לי לזוז.

״אבל אני מה?״ הוא שחרר אותי ומיהרתי לקום ממנו ולעמוד לצד המיטה.

״בכל מקרה, אתה נראה סובל לפעמים,״ רמזתי לו על הסיוטים.

״בכל מקרה, זה לא עניינך.״ הוא הידק את הלסת שלו בכעס וקם מהמיטה. ״עכשיו, עופי מכאן,״ הוא נופף בידו בחוסר סבלנות ועקף אותי, נכנס בטריקת-דלת למקלחת.

שתקתי, נושמת עמוק.

״אולי תפסיק להתנהג כמו חתיכת מניאק?!״ כעסתי, דופקת על הדלת שלו. ״אתה רואה שא-״

״דיי.״ הוא קטע אותי, פותח את הדלת בתנופה מהירה. ״אמרתי לך כמה פעמים שלא אמור להיות עניינך החיים שלי. אני באמת לא מוכן לסבול לראות את הפרצוף המכוער שלך.״ הוא כעס, דוחף אותי.

זה כיווץ אצלי משהו בלב ושתקתי, נותנת לו להמשיך להכאיב לי.

״לא אמור להיות לך אכפת ממני, איזי הקטנה, כי אני ממש רוצה להרוס אותך.״ הוא הנמיך את קולו באיום. ״וכשזה יקרה, את תצטערי על היום שבו נולדת.״

״אבל למה אתה מתנהג ככה?״ נאנחתי, מרימה את ידי בחוסר סבלנות. ״אני לא אשמה על ה-״

״את אשמה.״ הוא שוב קטע אותי, מתקדם אליי באיום ומוחק את המרחק בנינו. ״תיתני לי לסיים.״ הוא הזהיר.

״לסיים מה? אנדרו, אמא שלך אשמה בדיוק כמו אבא שלי!״ כעסתי.

הוא הלך ראש בקיר, ממש כמו אידיוט. מתנהג כאילו היה עיוור למציאות של הסיפור הדפוק שהיה במשפחות שלנו.

״אמא שלי לא אשמה שאבא שלך חיזר אחריה!״ הוא צעק.

״אבא שלי לא חיזר אחריה!״ צעקתי גם, מתחילה לבכות. ״אתה לא יכול תמיד להאשים רק צד אחד.״ התייאשתי. ״ואתה ממש חייב להפסיק לשנוא אותי,״ התרחקתי ממנו, מתקדמת מחוץ לחדר וטורקת אחריי את הדלת.

לא הבנתי מה עשיתי כל-כך רע שזה הגיע לי.

״אני לא אפסיק לשנוא אותך כל עוד את חיה.״ הוא יצא אחריי מהדלת. ״אני רק מקווה שתביני שהיום שבו אפסיק לשנוא אותך זה היום שבו את תהיי קבורה עמוק מתחת לאדמה.״

לא יכולתי להסביר אפילו מה הרגשתי ששמעתי את זה.

הוא רצה שאמות?

״זה מה שאתה רוצה?״ לא הצלחתי לשלוט בבכי שלי. הוא פשוט שתק וזה הטריף אותי אפילו יותר. ״למה אתה לא עונה?״ צרחתי בבכי.

הוא העביר את ידו בשיער בתסכול, ״כן,״ וזה הרגע שבו נכנסתי במהירות לחדר וטרקתי את הדלת.

שמעתי שוב דברים מתנפצים, אבל לא היה אכפת לי.

אנדרו רצה שאני אמות.
ואני התכוונתי להקשיב לו, לשם שינוי.

לא היה שווה אפילו להכין לו מכתב פרידה. פשוט נכנסת לשירותים ומילאתי את האמבטיה.

זה היה ברור שלא הייתי קופצת מבניין ולא רצה כשהמשאית נוסעת בכביש מהיר. לא היה לי רעל לשתות ולא היה לי שום כוח לחכות שהרעב יאוכל אותי.

ניסיתי למות מהרעלת אלכהאול אבל גם זה לא צלח.

רק קיוויתי שלפחות זה, יעבוד.

התפשטתי עד להלבשה תחתונה ואז נכנסתי לאמבטיה. ״אמא,״ לחשתי בבכי. שיערי היה אסוף לקוקו ורציתי לפגוש אותה. ״אני מצטערת.״ הכנסתי את כל כולי למים.

בהתחלה זה היה קשה, אבל אז המים גמרו לי על הראיות.
החושך ואיבוד האוויר משכו אותי אחריהם.

••••
היי בנות ..❤️
אני נכנסת למצב של לחץ ושל מחסום כתיבה. בזמן האחרון קשה לי לכתוב לכן את הפרקים ואני מרגישה שהם נעשים משעממים מפעם לפעם😕