7

3.7K 146 95
                                    




נקודת מבט- אדם (כן אני יודעת, גם אני חיכיתי לזה 3>)

מתמטיקה, אחד מהמקצועות הכי חסרי פואנטה שקיימים במערכת החינוך. לפחות לא הפסדתי שום דבר חשוב כשלא התרכזתי בשיעור הזה לשניה. אני לא יודע למה, אבל השיחה הקצרה שלי עם יעל והחברה הסתומה שלה שירה, עיצבנה אותי.

אפשר לראות בקלות שיעל מזייפת את מי שהיא, בשביל להתאים לחברים המשעממים שלה. זה ברור, ביום חמישי היא התנהגה שונה לגמרי. היא פשוט לא רוצה לאבד אותם, כי אני צדקתי, היא באמת בייסיק, והיא מפחדת לא להיות כזאת.

קראתי לה ככה בכוונה, זה קצת הגיע לה. אני יודע שהיא לא תקח את זה ללב, אבל זה אחלה של כינוי בשבילה. המשכתי לחשוב על השיחה הזאת, בלי שום סיבה הגיונית. כנראה שסתם חיפשתי משהו להתעסק בו במקום שיעור מתמטיקה.

כל החבורה הקטנה של יעל שונאים אותי ככה סתם, הם נהנים לשפוט אחרים, זה ברור. והקטע שלהם איתי, זה חייב להיות בגלל יואב, או עמית.

עמית, היא עשתה כזה עניין ממה שקרה, או יותר נכון, לא קרה בינינו. האמת, שהתחרטתי על הקטע הקטן הזה עם עמית. אני חושב שהיא לקחה את זה קשה מדיי. היא יחסה לזה יותר מדיי חשיבות, ובסוף הפילה את זה עליי. עכשיו יעל בטוחה שזה מי שאני, בגללה. מזל שזה לא מעניין אותי מה היא חושבת, אפילו לא קצת.

שיט, מתיי הלוח הספיק להתמלא ככה? טוב, כנראה שאין ברירה.

פתחתי את המחברת המשובצת שלי, לא, לא משנה. זאת לא המחברת הזאת. טוב נו, מה זה כבר משנה, שורות, משבצות. הוצאתי עט מהקלמר, ושיחקתי בו קצת עם הידיים, שיט. העט המזדיין הזה היה חייב ליפול דווקא ליידה.

טפחתי על הכתף של יעל מאחור, "היי, העט שלי נפל, אכפת לך?" היא גלגלה אליי עינים, ברצינות, היא חייבת להפסיק את זה. זה כאילו יש לה התמכרות לזלזול באנשים.

היא הרימה את העט מהרצפה, והסתכלה עליי. למשך כמה שניות, נוצר בינינו קשר עין. יעל החזיקה את העט בידה, אך לא הביאה לי אותו. היא המשיכה להסתכל עליי, ואני המשכתי להסתכל עליה. עד שנזכרתי בסיטואציה שבא אני נמצא.

"את יכולה רק-" התחלתי להגיד, "מה? אה, כן ברור." יעל חייכה, לשנייה אחת, ואז כאילו נזכרה שהיא אמורה לשנוא אותי, והחיוך ירד מפניה. היא הושיטה לי את העט.

"תודה, בייסיק", עניתי לה. רציתי לראות מה יקרה.

"אתה מוכן בבקשה להפסיק עם זה?" היא שאלה אותי.

BasicWhere stories live. Discover now