Basic

10

"לא." אדם הוציא אותי מהבועה שלי, ומהמחשבות עליו שבדיוק התנפצו. הוא לא רצה שאני אלך, אני יודעת שזה חסר משמעות, אבל ניתחתי את התשובה של אדם בלב.

"אוקיי, אז אני אשאר כאן." חייכתי אליו, ניסיתי שאדם לא יראה שהתשובה הזאת השפיעה עליי.לא ידעתי למה התשובה הזאת השפיע עליי, זה הרגיש לי כל כך מטומטם. למה פתאום אכפת לי מה אדם חושב? מה עובר עליי?

"אוקיי." אדם החזיר אליי חיוך.

התחלתי לארגן את כל הציוד שלי, וישר הבחנתי בזה שאדם הרבה פחות מסודר ממני. ראיתי שאפילו את המחברת הוא לא הביא. זכרתי לא לגלגל עיינים, ובלי מילים, קרעתי דף מהמחברת המשובצת שלי והבאתי לו.

"כמה עפרונות את צריכה יעל?" הוא שאל אותי בסקרנות או ציניות, לא הייתי בטוחה.

"כמה שיותר, עדיף מכלום." עניתי.

"העפרונות יעזרו לך להבין משהו?"

"במתמטיקה? לא, שום דבר לא יעזור לי עם המקצוע הזה." עניתי בחצי ציניות וחצי רצינות, אני באמת לא חושבת שאני אי פעם אבין את המקצוע הזה.

"את לא אוהבת מתמטיקה?" התחלתי לצחוק מהשאלה הטיפשית הזאת, שכחתי שאני באמצע שיעור. קלטתי את המבט של נעמה ושל שאר הכיתה עליי, והפסקתי מהר.
חיכיתי שכולם יחזרו להתעסק בעצמם, לפניי שעניתי לאדם.

״ממש לא, זה המקצוע השנוא עליי." אמרתי לאדם בשקט.

"אז יש לנו משהו אחד במשותף יעל?" הוא שאל אותי.

"אני חושבת ששנאה למתמטיקה זה משהו שמשותף לכל התלמידים פה."

"אל תהרסי."אדם חזר לטון הציני שלו, שהאמת, עכשיו כבר לא הייתה לי בעיה איתו.

״אוקיי, לא הורסת, יש לנו משהו אחד במשותף." עניתי בדיוק באותו הטון.

"מעולה." אדם חייך אליי, ושוב חייכתי בחזרה בלי לשלוט בעצמי, שנאתי את זה.

סובבתי את הראש אל הלוח, מנסה להבין מה רשום שם, ואיך הלוח התמלא כל כך מהר, שיט.

הפסקנו את השיחה הקטנה שלנו, אדם חשב שאני מקשיבה לשיעור וראיתי שהוא חא רוצה להפריע לי.
ניסיתי להבין משהו, באמת שניסיתי, אבל המוח שלי לא שיתף איתי פעולה. לא הצלחתי להפסיק לשחזר בראש שלי את השיחה הקצרה הזאת עם אדם. לא דיברנו עוד הרבה במהלך השיעור, אבל נוצר בינינו קשר עין, החלפנו מבטים כמה פעמים, מבטים שנצרבו לי במחשבות, ועדיין לא הבנתי למה.

***

"אם השיער שלך מפריע לך, למה את לא גוזרת אותו?" אדם שאל אותי, בלי לשים לב, פיתחנו שיחה במהלך ההפסקה. רוב התלמידים כבר עזבו את הכיתה ממזמן, אבל אנחנו נשארנו.