48

1.8K 112 43
                                    

אני רואה אותה, ממש עכשיו.
המסדרון מלא באנשים, ולוקחות לי כמה שניות כדיי לזהות אותה, אבל כשזה קורה, אני מרגישה הקלה. לרגע אחד, אני מרגישה הקלה, ואז אני נתקפת בלחץ.
זאת ללא ספק ההזדמנות היחידה שלי לסדר את המצב, אני בספק שעמית תתן לי לדבר איתה היום, אני בטוחה שגם אם כן, זאת תהיה הפעם האחרונה. אני לבד בחלק הזה של התוכנית, וכל האחריות עליי, אני צריכה לעשות את זה באופן מושלם, בלי שהיא תחשוד לרגע.

הרעיון של אדם מעולה, אבל אין לנו דרך לדעת בוודאות שזה יעבוד. אני צריכה להיות מושלמת בשביל שהכל לא ידפק, אני צריכה לזכור בדיוק מה להגיד, ואיך להתנהג, ומתיי לעזוב, אבל אני יכולה לעשות את זה. אני חייבת לעשות את זה, ואני עומדת לעשות את זה.

נמאס לי לחכות, אני מתחילה להתקדם לעברה.
אני יודעת שלילדה הזאת יש חוש שישי, פתאום היא מסתובבת לכיוון שלי, כאילו היא פשוט ידעה שאני מאחוריה.
היא מסתכלת עליי, מנסה להפעיל עליי את הקטע הזה עם העיניים שלה, זה עבד לה יותר מדיי פעמים, לא הפעם.
אני ממשיכה ללכת, מפלסת את דרכי דרך התלמידים, נגד כיוון התנועה. עמית נשארת במקום, קשר העין בנינו נעשה אינטנסיבי יותר ויותר, עד שאני מספיק קרובה אליה.

״היי, אני צריכה אותך לרגע.״ אני לא מבזבזת זמן בשיחות חולין, זה לא הקטע שלנו. עמית לא עונה מהר, המבט שלה יורד ועולה, היא בוחנת אותי, מהססת לרגע, ופותחת את הפה.

״כל עוד את לא עומדת לבקש ממני להניח לך להיות איתו.״ היא לגמרי מזלזלת בי. אני צריכה להילחם בדחף הכבד להכות את הילדה הזאת, הכל בשביל התוכנית.
אני לוקחת נשימה כדיי להירגע.

״אל תדאגי, אני לא מטומטמת.״ אני משיבה באדישות.
עמית מושכת בכתפיים. ״אוקיי.״
הפעם, אני מובילה אותה. ברור לשתינו שאת השיחה הזאת אי אפשר לנהל באמצע המסדרון, אני הולכת ראשונה ומחפשת כיתה ריקה, עמית מאחורי.
אני מוצאת מקום אחריי הליכה של פחות מדקה, בשקט מוחלט. כשאני נכנסת, אני מחכה לעמית שתיכנס גם היא. היא לוקחת כמה צעדים אל תוך הכיתה, ואני סוגרת את הדלת מאחוריה.

״נו, מה רצית?״ כמו שאמרתי, אין בנינו שיחות חולין.
״רציתי להגיד לך שזה נגמר.״ יש שינוי קטן ביחסים שלי ושל עמית. אני אוהבת להיות זאת שבשליטה, במקומה. היא כבר לא מצליחה לאיים עליי, ואני זאת שיכולה להפיל אותה.

״מה נגמר, יעל?״ היא יודעת בדיוק על מה אני מדברת, זה רק משחק כוחות.
״הסיפור הזה, הסחיטה הזאת. זה נגמר עכשיו.״ אני עונה בלי להסביר יותר מדיי, עמית לא נראת מאוימת, היא נשארת אדישה, המשחק ממשיך.

״את לא במצב לקבוע מתיי שום דבר מתחיל או נגמר, לאדם אין אליבי, לי יש עדי ראיה, ולך אין הוכחות.״
אני מחייכת בלי לשלוט בעצמי, עמית שמה לב לזה ומשהו בפנים שלה משתנה.

BasicWhere stories live. Discover now