21

3.1K 162 26
                                    




אני לא חושבת שבחיים ביליתי יותר זמן עם מישהו, מאשר היום. לא שמתי לב לזה, אבל עברו שעות, פשוט שעות שלמות שדיברנו בהן. הסרט נגמר מזמן, אבל אנחנו נשארנו שם, באותה התנוחה. אף אחד מאיתנו לא רצה לזוז ולהרוס את זה. דיברנו כל כך הרבה, על בערך כל נושא שיחה אפשרי.

״אתה מוכן להסביר לי את זה כבר?״ ניסיתי לקבל עוד מידע על מה שהיה בשבוע האחרון.
״אמרתי לך כבר, זה היה בעיקר בגלל אנשים אחרים.״
״איזה אנשים?״ הסתקרנתי.
״אנשים.״ הנחתי שאדם לא רוצה לספר לי הכל, כדיי לא ליצור בלאגן, והחלטתי פשוט לכבד את זה, כי מהצורה שאנחנו נמצאים בה עכשיו, אני יכולה לראות שהוא לא מקשיב לאותם ׳אנשים׳ גם ככה.

״אוקיי, הבנתי, להפסיק לשאול שאלות, הכל טוב עכשיו וזה מה שחשוב.״
״בדיוק.״

״זה כל כך מוזר.״ הוצאתי את השיחה מההקשר שלה.
״מה כל כך מוזר?״
״זה.״ הצבעתי עלינו.
״כן. זה פאקינג מוזר. לא ידעתי מי את לפניי חודשיים.״

״היה לי חבר לפניי חודשיים.״ גיכחתי מהמחשבה הזאת. כרגע משעשע אותי להיזכר בעובדה שהחשבתי את יואב כחבר. אני ואדם כל כך רחוקים מזוגיות אמיתית, אבל אני מרגישה איתו כל כך שונה. כאילו רק עכשיו הבנתי מה זה באמת להרגיש משהו למישהו.

״מתגעגעת אליו?״ אדם שאל למרות שהוא יודע את התשובה.
נענעתי את ראשי, ״לא כרגע, לפחות.״
״יופי.״ לא ראיתי את הפנים של אדם, אבל אני יכולה להתערב על זה שהחיוך הציני שלו עלה כשהוא ענה לי.

״רגע, לא סיימתי את המשפט.״
״קדימה.״
״זה מוזר, כאילו ממש מוזר. אבל אני שמחה שזה קרה.״ המשכתי את עצמי. הייתי גלויה איתו בשלב הזה.

״גם אני שמח.״ שלוש מילים שגרמו ללב שלי לחזור לפעום חזק.

הטלפון שלי התחיל לצפצף, וללא רצון, הייתי חייבת לקום כדיי לענות.
שיט. השעה.
״שמת לב לעובדה שעוד מעט 21:00?״ שאלתי אותו בזמן שעניתי לשיחה מאמא שלי. אדם הסתכל עליי והבנתי שגם הוא איבד את תחושת הזמן, ואם זה לא הספיק, ההורים ההיסטריים שלי קמו לתחיה.

״תירגעי, אמא. אני בסדר.״ המשכתי לדבר במבטים עם אדם תוך כדיי השיחה, סימנתי לו עם היידים שאני עומדת למות.

״איפה את יעל?״
״סתם, עבודה בכימיה. שכחתי להגיד לך, אבל אני בדיוק עוזבת. אני עוד רגע בבית.״
שיקרתי. לא שיקרתי להורים שלי בדרך כלל, אבל ממש לא היה לי כוח לעוד ריבים איתם. שקר לבן אחד לא יעשה שום דבר.
המשכתי להתחמק מהשאלות שלה והצלחתי לסיים את השיחה דיי מהר, מזל.

״עבודה בכימיה, זה התירוץ שלך?״ אדם שאל כשניתקתי את הטלפון, והתיישבתי בחזרה על המיטה.

BasicWhere stories live. Discover now