44

1.6K 102 38
                                    

אני לא מסוגלת לנשום.
נשארתי לבד, שוב מאחורי הבניין שלנו. אני עומדת שם ומבינה שהגוף שלי לא מבצע את הפעולה הכי הכרחית שלו כדיי לשרוד.
אני לא מסוגלת לנשום.

למזלי, שמתי לב לעובדה הזאת בזמן, הכרחתי את עצמי להכניס ולהוציא אוויר, אבל זה לא ממש עזר.
זה לא שיפר שום דבר, המחשבות שלי עדיין לא עבדו.
הייתי אמורה להיות עצובה, להמשיך לבכות, לצרוח, אבל ברגע שהגיע מספיק חמצן למוח שלי, הדבר היחיד שעשיתי היה לרוץ לכיוון השירותים.

המסדרון היה ריק, כנראה שכל הפרידה הזאת קרתה בזמן שיעור, גם בשירותים לא הייתה אף אחת כשנכנסתי, חשבתי שיש לי מזל, אבל אחריי מה שעברתי ביומיים האחרונים אי אפשר לקרוא לזה מזל.

המחשבות שלי התחילו להסתדר רק אחריי שהקאתי את החיים שלי.
לא ידעתי שכמות כזאת בכלל מסוגלת לצאת מהגוף, אבל זה כל כך לא עניין אותי.
לא היה לי אכפת כי ברגע שהבחילה שלי דעכה כבר לא הצלחתי להתרכז בכלום חוץ מבאדם.

יש לי רעיון, תזייפי בגידה

קיבלתי את ההודעה הזאת מעמית, ממש כמה דקות לפניי שראיתי את אדם.
לא תכננתי לעשות את זה, לא רציתי להפוך את הפרידה הזאת לעוד יותר קשה בשביל שנינו, אבל הוא לא הבין מה אני רוצה. אדם שאל שאלות, ונכנסתי ללחץ, וההודעה הזאת נתקעה לי בראש, ופתאום פשוט אמרתי את זה.
אין לי מושג איך אדם האמין לי, אוליי אכזבתי אותו יותר מדיי בשביל לא להאמין, בשביל לתהות אם אני משקרת.

זאת הייתה השיחה הכי נוראית שעברתי.
לא רציתי לעשות את זה, לא רציתי לומר שום דבר ממה שהיה שם.
רציתי להישאר עם אדם, אני עדיין רוצה.

אבל הרצונות שלי יכולים ללכת להזדיין, הייתי חייבת להיפרד ממנו.
ולאדם אין מושג, הוא חושב שבגדתי, ולא רק זה, אדם חושב שאני לא רוצה להיות איתו.

הוא חושב שאני לא אוהבת אותו.

פאק.
אין לו מושג מה קורה מסביבו ואני לא יכולה לספר לו. אני יודעת שזה נשמע מוזר אבל אני מניחה שעמית באמת תדע.
היא מפחידה אותי, ברצינות.
הדרך שבה היא תכננה את הכל מראש. איך שהיא מצאה את הזמן המושלם לספר לשירה וליבי, ואז גם לי. איך שהיא הפכה את הסיפור ככה שלאדם לא יהיה סיכוי לאליבי, ושהיא תשיג עדי ראיה למשהו שלא קרה.
זה מצמרר אותי מספיק בשביל לא לספר לאדם את האמת.

עדיף לו להיות פגוע מאשר להיות בכלא, אבל זה עדיין כל כך לא הוגן.

מן הסתם, לא נשארתי עוד דקה בבית ספר. אני יודעת שכולם יכעסו עליי, זה היום השני ברצף שאני מפספסת, אבל שוב, לא אכפת לי.
אני חייבת להיות בבית, אני חייבת לעוף מכאן. כשאני הולכת עוד דברים שלא הספקתי לחשוב עליהם מראש, פשוט עולים.

BasicWhere stories live. Discover now