43

1.6K 106 75
                                    

~נקודת המבט של אדם~

אני לא ממש מבין למה, אבל ביומיים האחרונים אני מרגיש כאילו משהו לא בסדר.
זאת לא בדיוק תחושת בטן, אוליי יותר כמו מודעות למצב. אתמול יעל הבריזה לי ברגע האחרון, זה היה דיי מבאס.
עד ששכנעתי אותה להפסיק להילחץ ולהראות לי כבר את הציור שהיא עובדת עליו במשך שבועות, היא ביטלה. היא מדברת על התחרות הזאת כל כך הרבה, זה כל כך מרגש אותה, ורציתי לראות את זה, אבל זה לא קרה בסוף.
זה היה מבאס אבל זה לא הדאיג אותי, בכל זאת, דברים כאלה קורים כל הזמן.
מה שהפריע לי באמת היה השילוב של היומיים האחרונים.

יעל לא ענתה להודעות שלי היום, או של אנה, דרך אגב, למרות שאני לא אמור לדעת את זה.
בכל מקרה, אני חושב שהיא מתחמקת ממני. השעה האחרונה של היום מתחילה עוד מעט, ועדיין לא ראיתי אותה, שוב, גם אנה לא, למרות שאני לא אמור לדעת את זה.

אני מקווה שזה לא נשמע תלותי או מוזר, אבל העובדה שעוד לא התראינו מדאיגה אותי.
יכול להיות שהיא פשוט הבריזה, בדרך כלל אנחנו רואים אחד את השניה בבית ספר המון. אם אנחנו מתפספסים, אנחנו מדברים בטלפון במקום, יומיים שלמים בלי אינטרקציה בנינו, זה משהו נדיר.

אז אלה הן הסיבות שבגללן אני מוטרד. אני חושב על זה הרבה יותר מדיי, הרבה יותר מבדרך כלל.
אני רוצה להבין מה קורה עם יעל בלי ללחוץ עליה, בלי לגרום לה להרגיש חנוקה, או לא בנוח, כי בכל זאת, שום דבר רציני לא קרה, נכון?

אוליי זאת כן רק תחושת בטן.

לא משנה מה זה, אני לא ממש מצליח לשחרר את זה.
אני לא יכול להסתיר את ההקלה בלראות אותה סוף סוף. יעל הגיעה, מסתבר, אנחנו פשוט עוד לא נפגשנו.
אבל הנה היא עכשיו, מתקדמת לעברי. המסדרון המפגר שלנו עמוס בהרבה יותר מדיי תלמידים, אבל אני שם לב אליה ברגע. יעל בולטת בקהל, לפחות בשבילי, כבר חודשים. אני תמיד שם לב אליה.

הפעם, לצערי, מה שבולט ביעל זאת הבעת הפנים שלה, ולא בכיוון הטוב.

כשהיא קרובה אליי מספיק, מבעד לכל האנשים שבנינו, אני רואה את זה עליה, אני בטוח בזה. ידעתי. משהו קרה. פאק.

נמאס לי לחכות, וגם אני מתקדם אליה. אחריי כמה שניות אנחנו קרובים מספיק. תודה לאל.

״היי, את בסדר?״ אני לא מחכה שניה, ושואל אותה ברגע שאנחנו נפגשים. יעל פשוט לא עונה, במקום זאת, היא מחבקת אותי.

ממש כמו אז, לפניי שלושה חודשים. עוד היינו במצב ביניים כזה.
לי לא היה מושג מה אני מרגיש אליה, לא ידעתי איך להגיד אותנו, לא ידעתי כלום.
אבל היא באה אליי, אחריי שהיא הסתבכה עם כל החברים שלה. היא בכתה, וחיבקה אותי, ופאקינג הרגשתי את זה.

BasicTempat cerita menjadi hidup. Temukan sekarang