פרק 2 - דון

703 49 4
                                    

דון - הווה:

''אז יש לנו 3 בירה מהחבית, בקבוק מים וצ'יפס. להביא לכם משהו נוסף?" שאלתי את חבורת הגברים שמולי, בתור המלצרית שלהם, למרות שהם נעצו מבטים במחשוף שלי במחשבה שמדובר במופע חשפנות.
הם אישרו את ההזמנה ואני עזבתי את השולחן שלהם והתקדמתי לכיוון הבר.
בר לא אמור להיות עמוס ברביעי בערב, אבל בניו יורק, העיר שבה לאנשים אין עבודה ויש יותר מידי זמן פנוי, הבר תמיד עמוס.
אבא עבר מטמפה כשהייתי בת 16 ובלית ברירה נגררתי אחריו לחור המטונף הזה.
למרות שגם טמפה הייתה חור מטונף, אהבתי את העיר ואת הבית שגרנו בו.
אחרי שאמא מתה אבא התעסק יותר בעבודה והמשיך להכות את הבת שלו כי אשתו כבר לא הייתה שם אחרי שלקחה מנת יתר.
עבר עשור מאז שאמא מתה וכמה שנים אחרי הבנתי שאבא סוחר בסמים בשביל הבוס המחורבן שלו יוג'ין, שעסוק חצי מהזמן בנעיצת מבטים בחזה שלי.
מאוחר יותר נפלה עליי ההבנה שאבא הוא זה שגרם לאמא להתמכר לחרא הזה, ונתן לה למות, כי היא פשוט לא עניינה אותו יותר.
לאמא הגיעו חיים טובים יותר, אבל היא לעולם לא תזכה לקבל אותם.
בגללו.
חשבתי לעזוב את הבית כמה פעמים בעבר.
כשהוא שבר לי את האצבע אחריי שיצאתי עם חברה לסרט וחזרתי, לטענתו, בשעה מאוחרת מידי לילדה בת 17.
או כשהוא הטיח את ראשי בקיר ושבר לי את האף, כי נגעתי בארנק שלו, כשהייתי זקוקה נואשות לכסף שהיה אמור ללכת לספריי הלימוד שלי.
אבל אף פעם לא עזבתי. לא היה לי מספיק כסף או קרובי משפחה, אז לא היה לי לאן ללכת.
אחרי שבירת האף שלי - שכאב בטירוף במשך שבועות, דרך אגב -לא העזתי לבקש מאבא כסף יותר.
וזאת הייתה הסיבה שבגללה חיפשתי עבודה. הלכתי לכל מסעדה באזור ברוקלין, הרובע שבו אבא ואני גרנו.
כשעברתי ליד הבר 'לה ביין' תכננתי לדלג למסעדה הבאה, כי באופן חוקי עדיין לא הורשתי לעבוד בבר.
נכנסתי לשם בכל זאת. המקום היה ריק לגמרי, נתחשב בעובדה שהשעה הייתה 12 בצהריים.
בתוך הבר עמד בחור וכשניגשתי אליו שמתי לב כמה הוא מושך מבחינה חיצונית.
בחור שרירי, אבל אלו לא שרירים של חדר כושר, אלא שרירים שנבנו בעקבות הרמת חביות בירה. השיער שלו היה בלונדיני והיה נראה רך, העיניים שלו היו מיוחדות.
אישון אחד היה כחול והשני חום.
טרוכרומיה. מעניין.
הוא הרים את ראשו ושאל אם אני רוצה להזמין, כי כנראה לא חשב שאני צעירה ולא חוקית כדי להיכנס לבר.
שאלתי אותו אם הם מחפשים עובדים למרות שאני בת 17, הוא חייך ואמר שהוא ייגש לקרוא למנהל. הוא ייצא מהבר נכנס דרך דלת שהוביל למטבח וכעבור רגע ייצא ממנה ואמר ''היי, אמרת שאת מחפשת עבודה?" וחייך.
צחקתי כשהבנתי שהברמן הוא המנהל של המקום. אחרי שיח קל, היכירות ושבועיים של התלמדות, התחלתי לעבוד בבר כמלצרית.
שון הפך בשנתיים האחרונות לחבר טוב שלי, גם כי הוא זה שהציע לי עבודה וגם כי אני הייתי העובדת הראשונה שלו כשרק פתח את הבר.
בעודי נשענת על הבר, שון מוזג שלוש כוסות בירה ומוציא בקבוק מים.
אני מביטה במקום וכמו תמיד מתלהבת מהעיצוב. מול דלת הכניסה ניצבים עשרות שולחנות בצבעים שחור ואדום.
המקום גדול ומצדו הימיני של המבנה נמצא הבר. ''קחי, סאנשיין.''
אומר שון ומוציא אותי מהעננה שבה שקעתי. ''תודה, לימוני.'' אמרתי.
''סתמי.'' אמר שון.
הוא טוען שהוא שונא את שם החיבה שנתתי לו, שמזכיר לו את הפעם ההיא שהוא הכין לימונדה והוסיף מלח במקום סוכר, וטעם את הלימונדה מול הלקוח, שהיה אמור לקבל אותה בתוך כוס, אבל קיבל אותה בגרסה שונה, הגרסה שבה הלימונדה בפה של שון וברגע שלאחר מכן היא על הלקוח. אבל עמוק בתוכו הוא אוהב את הכינויי הזה.
הוא כמעט אף פעם לא קורא לי דון.
הוא והרבה אחרים קוראים לי סאנשיין, כי דון זה בעצם שחר והשחר הוא זריחה.
היחידה שקראה לי דון באופן קבוע הייתה אמא שלי.
אני מגישה את המשקאות לשולחן ושאר המשמרת עוברת לי במהירות.
החלק היפה ביותר בעבודה אצל שון, היא שאני באמת נהנת לעבוד.
אני מסיימת את המשמרת ושון שואל ''את צריכה טרמפ הביתה? אני יכול לסיים פה להיום, יש מספיק עובדים''.
אני מודה לו ואומרת שאין צורך, כי מזג האוויר היום נפלא ובא לי ללכת ברגל.
זה בסך הכל 20 דקות הליכה. לא משהו שייהרוג אותי.
נפרדתי משון ומשאר העובדות והעובדים וצעדתי הביתה. למרות שהשעה הייתה 3 לפנות בוקר, לא הרגשתי פחד כשהלכתי ברגל הביתה, כי השכונה שגרתי בה לא הייתה מסוכנת - היו פה משפחות וכלבים וכולם היו מאושרים. כלפי חוץ, בכל אופן - וגם בגלל השוקר החשמלי שנח לי בתיק, ליתר ביטחון.
אני מגיעה לדלת הכניסה ומוציאה את המפתחות מהתיק, וכשאני נכנסת ורואה אותו יושב ליד השולחן במטבח וכנראה מחכה לי, מזג האוויר הנעים בחוץ מתפוגג ואיתו מצב הרוח המרומם שהיה לי בעקבות המשמרת.
''איפה היית?" שואל אבא, כמו תמיד כשאני חוזרת מהעבודה ובא לו לריב.
''בדיסנילנד.'' אני עונה בסרקסטיות, אבל אותו זה לא מצחיק.
''את חושבת שאת מצחיקה? חתיכת כלבה כפויית טובה.''
אני סותמת ומנסה שלא לענות לו, כי בחלוף השנים למדתי שלושה דברים בסיסיים: לא לענות לו, לא לנסות להיאבק ולא לבקש ממנו כסף או לתת לו אותו.
''לא. סליחה.'' אני מתרפסת ומקווה לטוב.
''עופי לי מהפרצוף.'' הוא אומר.
אני מריעה קריאת ניצחון בלב והולכת לחדר, מודה לגורל על ערב שקט.
אני מתפשטת ונכנסת למקלחת, מורידה את הזיעה ואת ריח השמן והאלכוהול.
אני מתעטפת במגבת ומסרקת את השיער.
הטלפון שלי רוטט על השידה, אני מרימה אותו וקוראת את ההודעה מלוסי.

''כלבה אחת. לא אמרת לי להתראות כשסיימת משמרת. בכל מקרה, חשבתי ללכת מחר לפניי המשמרת לאכול. זורם לך? לילה טוב סאנשיין ;)"

אני מחייכת למראה ההודעה.
אני אוהבת את לוסי.
אני מכירה אותה מאז התיכון.
ישבנו יחד בכיתה י' ומאז היא קוץ שתקוע לי בתחת.
היא החברה הכי טובה שלי, כנראה גם היחידה, אם ההגדרה של חברה הכי טובה היא 'טיפוס מפוקפק שגורם לך לעשות דברים מטומטמים, שכנראה תתחרטי עליהם ביום שלמחרת'.
אני מגיבה לה בהודעה קצרה:
"קבענו, זה דייט. נתראה ב19. לילה טוב אהובה.''
אני לא מחכה שהיא תגיב, כי זה לא ייגמר בהודעה אחת, זאת תהייה מגילה עם שלל סיפורים מוזרים של דברים שקרו במשמרת ושעות השינה שלי יילכו לפח.
אני מניחה את הטלפון בחזרה עם השידה ומחברת אותו למטען.
אני לובשת גופייה ותחתונים וקופצת על המיטה. מותשת מהיום הארוך הזה.
אני נושמת עמוק ונושפת.
אני עוצמת עיניים ונותנת ליום הזה להסתיים.

אם אהבתן, תשאירו כוכב אהובות!

התמכרות Where stories live. Discover now