התמכרות

פרק 30 - דון

דון:

16 בנובמבר

כשאני מתעוררת השמש כמעט זורחת.
הגוף החבול שלי כואב.
אני מתחמקת בשקט מהמיטה כשמישה עדיין ישן.
אני לא באמת יודעת איך להודות לו אחרי שעשה כל כך הרבה בשבילי.
אני צועדת במסדרון עד למטבח.
אני פותחת את המקרר ושותה מיץ תפוזים.
הכאב בגרון הוא בלתי נסבל.
אני מתכופפת - כמיטב יכולתי - ללטף את מייק והוא מטה את ראשו אליי.
אני מוזגת עוד מיץ תפוזים לכוס וצועדת ברחביי הבית.
אני מגיעה למשרד ונכנסת.
החדר מוצף קלות באור, על השולחן יש המון דפים, מסמכים כלשהם.
אני מניחה את כוס מיץ התפוזים על השולחן.
אני מתיישבת על הכסא ומסתובבת עליו עד שיש לי סחרחורת.
אני מזפזפת בין אתרי האינטרנט במחשב.
אני ניגשת למסך הבית ומרגישה צורך לחטט.
אולי אני אמצא פורנו?
אני מגחחת בקול רם.
אני מעלעלת בתקיות הדיגיטליות, עוברת על תמונות של מישה עם אחיו כשהיו ילדים.
אני עוצרת כשאני רואה את תיקייה בשם האיילה.
אני לא אמורה לחטט, אבל הסקרנות הורגת את החתול.
כשאני לוחצת על התיקייה עולות תמונות.
מאות תמונות.
שלי.
מה לעזאזל?
אני מדפדפת ומדפדפת, בין עשרות תמונות שלי.
בבית, בעבודה, כשאני רצה, כשאני עם לוסי.
אני מרגישה שיש לי סחרחורת וליבי דופק בפראות.
חייב להיות לזה הסבר הגיוני, נכון?
אני פותחת כל מגירה בשולחן במטרה למצוא הסבר הגיוני.
אחרי שאני לא מוצאת כלום, וחושבת שאני סתם פרנואידית, במגירה האחרונה אני מבחינה בבליטה קטנה בעץ.
אני מרימה אותה - כי אני חייבת - וחושפת תיקייה.
~דון
גיל, גובה, כתובת
וזה לא נגמר.
יש שם עוד תמונות שלי ומידע עליי ועל אבא שלי.
תמונות אינטימיות.
תמונות שלי בחזייה דרך חלון החדר, או תמונות שלי במגבת.
וכשאני חוזרת מהעבודה.
אני זורקת את התיקייה לצידו השני של החדר ונופל ממנה דיסק און קי קטן ואדום.
יש עוד? מה נסגר?
אני מרגישה צינה בגבי כשאני מתכופפת לקחת את הכונן.
כאילו מלאך המוות רומז לי שלא להרים אותו.
אני מכניסה אותו למחשב אבל הקובץ נעול בסיסמא.
כמה זמן הוא כבר עוקב אחריי?
פאק. פאק.
אולי הסיסמא היא היום הולדת שלו?
אני מנסה להיזכר בתאריך, אבל נזכרת שהוא אף פעם לא אמר לי אותו.
אני נושכת את שפתי התחתונה ומקלידה את יום ההולדת שלי.
הסיסמא אושרה.
לעזאזל. לעזאזל. לעזאזל.
על המסך השחור מופיע קישור וכמובן שאני אפתח אותו, כי מה יכול להיות יותר נורא מלאבד את הבתולים לסטוקר האובססיבי שלך?
נכון?
עד שהקישור נטען אני מרגישה שאני מאבדת את השפיות.
על המסך מופיעים עשרות ריבועים קטנים שנראים כמו, שידור של מצלמות.
בהתחלה אני לא מבינה.
הכל עמום.
הצבעים כהים.
אבל אז אני מבינה שאני בעצם רואה את הבית שלי.
את הסלון.
את חדר האמבטיה.
המטבח.
אני מכסה את פי בכף ידי הרועדת ובוהה במסך.
הוא שם לי מצלמות בבית?
פאק.
מה אני בכלל יודעת עליו?
הוא רצח את אבא שלו.
פאק. פאק!
אולי הוא רוצח סדרתי?
שיט.
שכבתי עם רוצח סדרתי?
אני מניחה את ידיי על ראשי ושוקלת לשכב בתנוחת עובר על הרצפה.
אני מתאפסת על עצמי וממשיכה לחפש בין עשרות הקוביות הקטנות שמופיעות על המסך.
ברור שמופיעים עוד מקומות מלבד לבית שלי.
אני רואה באחד הריבועים הקטנים חדר ריק מתוכן, מלבד לכסא אחד ממתכת שמוברג לרצפה.
מישהו יושב שם?
אני מגדילה את הריבוע כדי שיופיע בגדול על המסך.
כשאני רואה את התמונה בבירור - מישהו באמת יושב שם.
אדם בשנות השלושים לחייו, יושב על הכסא, כבול, מדמם, ונראה שחסרות לו כמה אצבעות.
יש לי בחילה.
הוא רוצח סדרתי. אין אפשרות אחרת.
אני מביטה במסמכים שעל השולחן.
עשרות מספרים.
העברות כספים בשווי של מאות מיליונים.
הוא גם סוחר בסמים? בבני אדם? יורש של אימפריה?
במה לעזאזל הסתבכתי?
אני ממשיכה לעלעל במסמכים במהירות, במגירות, במדפים.
אני מחפשת מיילים, תמונות קבצים, משהו שיכול לעזור לי.
אני נכנסת לתיבת האימייל שלו.

הודעה אחת חדשה, מאת: אלכס.
ביקשת עדכוו לגבי יורי. ולד ורומן טיפלו בו וזרקו את הגופה. ולפני שתשאל - חתיכת פוץ - נגמרה לי הסוללה בטלפון. אז שלא תתרגל לעוד מיילים מחורבנים ממני. אני שונא אותם.
תזרים המזומנים עם האיטלקים מסודר, ורק שתדע, בתור היורש הבא של המאפיה הרוסית, אני ממש לא מתלהב מכל הדיבורים המשעממים והפגישות עם האיטלקים.
מקווה שתישאר בחיים לעוד חמישה עשורים לפחות.

המייל מאתמול.
יורש המאפיה הרוסית?
אני לוקחת נשימה כדי לעכל את המידע החדש.
שכבתי עם מנהיג מאפיה שבמקרה הוא גם סטוקר אובססיבי.
התאהבתי במנהיג מאפיה שבמקרה הוא גם סטוקר אובססיבי.
הלב המסכן שלי נמחץ בכלוב הצלעות כשקמתי מהכסא המשרדי והלכתי במהירות - כמעט רצתי - אל חדר השינה.
חיפשתי בשקט את המכנסיים שלי ולבשתי אותם.
העפתי מבט אחרון בגבר שעל המיטה.
הגבר שכלא את ליבי בשלו.
אבל איך יכולתי לאהוב אותו?
הוא רוצח. הוא מסוכן. הוא מטורף.
ואת לא?
הרי רצחת את אבא שלך.
אני מגרשת את המחשבה העגומה ממני.
כמה זמן הוא עקב אחרי? הוא תכנן את זה? את הפגישה הראשונה שלנו?
אני צועדת במסדרון ועומדת מול המעלית, האצבע שלי מרפרפת על הכפתור.
דמעות עולות בעיניי כשאני מבינה שאם אצא מכאן עכשיו, לא אחזור יותר.
אני לא יכולה לחזור.
אני לוחצת על הכפתור ומחכה.
השקט גורם לי לחשש, כאילו בכל רגע הוא יופיע מאחוריי ויגרור אותי לאבדון, לא ייתן לי ללכת ממנו.
אני לא יודעת מה אני מרגישה בסערה שבה אני נמצאת בה כרגע.
אני כועסת?
אני מפחדת?
את מבועתת.
אומר הקול בראשי.
איך אפשר לשנוא אדם שאת אוהבת?
הוא יגרור אותך למטה.
שוב הקול המהדהד.
המעלית נפתחת ואני נכנסת אליה, מביטה מבט אחרון בכלב שכל כך אהבתי, בבית שהרגיש כמו בית שני בשבילי.
וכשדלתות המעלית נסגרות, אני משחררת ממנו.
בלית ברירה.
בלב מדמם.

פרק 30!
אני מודה לכל הקוראות שלי, אוהבת 3>
🎀🎀