התמכרות

פרק 38 - דון

דון:

אני בוהה בו.
''אני מקווה בשבילך שלא בלעת את הלשון.''
אני רותחת מזעם.
''חתיכת אפס. עבדת איתו? כמה זמן?"
''מי לדעתך שלח אותי?'' הוא אומר כשחצי חיוך על פניו.
אני מצטערת שידיי כבולות ושאני לא יכולה לסטור לו ולמחוק את החיוך מפרצופו.
אני בועטת בו.
הבעיטה חלשה אבל אני מסתפקת בה.
''אני עובד אצל יוג'ין כבר כמה שנים. מאז שאני בן חמש עשרה. הוא שלח אותי כמה ימים אחרי שעזבת כדי להביא אותך בחזרה. אבל הנחתי שלא תסכימי פשוט לבוא איתי, והעדפתי שלא לגרור אותך בכוח.''
''אז במשך חצי שנה העמדת פנים שאתה חבר שלי? ריו זה השם האמיתי שלך?'' אני אומרת.
הוא שותק כשהוא נועץ את המזלג בצלחת ומעמיס עליו אורז.
''תגיד לי. בבקשה.'' גרוני חנוק.
''זה לא משנה עכשיו, דון.'' הוא אומר בקול קריר.
''איך יכולת?'' אני שואלת ודמעות עולות לעיניי.
''לא תכננתי את זה. נהנתי לבלות איתך, דון.''
''אבל עדיין נתת למטורף לחטוף אותי בגלל חוב של אדם מת.''
הוא שותק ומניח את המגש על הרצפה.
פוסע סביבי.
מתהלך בחדר מפינה אחת לאחרת.
''יש משהו אמיתי אחד בכל מה שסיפרת לי?'' אני שואלת.
הוא נעמד מאחוריי ונושף בעורפי.
הבל פיו חמים.
אני עדיין לבושה בשמלה ובנעליי העקב.
האצבע המורה שלו זזה על הירך הימינית שלי, כלפי מעלה, לאט לאט, עד שהיא מלטפת את קימוריי השד שלי.
יבבה חלושה פורצת מפי ללא שליטתי.
הוא עוצר.
''לא שיקרתי לך. אני לא נמשך לנשים. אין לך מה לדאוג.''
הוא שומט את האצבע שלו.
הקלה מתפרשת בחזי.
כשהוא חוזר לעמוד מולי הוא מרים את הצלחת מהמגש.
מבטו משועמם אך אני לא מצליחה לפענח את הסערה שמתחוללת בעניו.
''תאכלי.'' הוא מקרב את המזלג לפי בפעם השנייה.
הפעם אני לא מסרבת.
גם אם אני רוצה לירוק לו בפרצוף, אני רעבה ומותשת.
אז אני נכנעת ואוכלת. כי שביתת רעב לא תעזור לי.
כרגע, רק בן אדם אחד יכול לעזור לי.