פרק 48 - מישה

346 21 16
                                    

מישה:

אני ער כבר כמה שעות, אבל לא יכולתי לקום מהמיטה ולעזוב אותה.
היא נראת שלווה, ראשה מונח על הכרית.
אני מלטף בעדינות את הלחי שלה, והיא מזיזה מעט את ריסיה.
היא פוקחת את עינייה הירוקות ומשפשפת את קורי השינה סביבן, ומביטה בי.
''לבהות זה לא מנומס.'' הקול שלה צרוד ומעמיד לי את הזין.
''ממ. אולי אני צריך שתלמדי אותי נימוסים.'' אני מגחח ומעביר את האצבע המורה שלי על שפתה.
אני קופץ לישיבה ומסתובב בזריזות, ידי תומכת במשקלי כשאני מעליה, רגליה כרוכות סביב אגני.
היא כורכת את ידייה סביב פניי, ואני מנשק אותה.
ידיי מרפרפת על כלוב הצלעות שלה והיא צוחקת ומתפתלת.
''זה מדגדג.'' היא אומרת תוך כדי צחוק.
אני מניח את אפי בשקע צווארה, מריח את הריח הטבעי שלה.
ממכר.
''אני יכול להישאר כאן לנצח.'' אני אומר לה, האצבעות שלה על גבי, משוטטטות.
גופה העירום והחמים נצמד אליי, עור אל עור.
אני מחכך את איברי בשלה והיא מתנשפת.
''לעזאזל. צריך לקום, מותק.'' אני גונח בתסכול.
''לאאאא, רק עוד קצת.'' היא אומרת ונושכת על כתפי.
אני מחייך.
אני מנשק אותה שוב, נשיקה קלה על השפתיים, וקם מהמיטה.
אני עומד מול ראש המיטה ותופס את הקרסול שלה.
אני גורר אותה בעדינות אל קצה המיטה, ומושיט לה את ידי.
היא אוחזת בה וקמה לישיבה בקצה המיטה, עטופה בשמיכה.
אני מצחצח שיניים בזמן שהיא ממשיכה להתפתל בין הסדינים.
''אני במטבח.'' אני קורא מאחוריי כתפי כשאני צועד במסדרון ושומע אותה מתרוממת מהמיטה.
אני ניגש למקרר ומוציא ממנו ביצים, חמאה, קמח וחלב.
אני מניח הכל על השיש וחוזר למקרר להוציא ממנו תותים.
מייק יושב על ידי, מקשקש בזנבו.
אני בוהה בו בזמן שאני נוגס בתות.
''חתיכת תחמן. כלב.'' אני אומר לו וזורק לו פרוסת נקניק והוא קופץ עליה ובורח אל השטיח בסלון.
אני שובר את הביצים לקערה ומוסיף חלב וקמח, בזמן שהמחברת מתחממת.
אני שומע את הברז נפתח, את זרם המים, את הצעדים בחדר.
אני מוסיף סוכר, תמצית וניל ואבקת אפייה, ומערבב.
אני משמן את המחבת בחמאה ומוזג את הבלילה לעיגולים קטנים.
אני חותך את התותים לפרוסות והופך את הפנקייקים במחבת.
רגליים מטופפות במסדרון.
''יש כאן ריח טוב.'' היא מגיחה מהמסדרון ושואפת נשימה עמוקה דרך האף.
אני נשען על הדלפק בזמן שהיא ניגשת למקרר, מוציאה ממנו מכל של קצפת, ומרוקנת את התכולה אל פיה.
אני מחייך ובוחן את החולצה הלבנה הגדולה שמכסה אותה ומגיעה עד ליריכיים שלה.
היא מתיישבת ליד האי ואני עורם את הפנקייקים לערימה בשתי צלחות.
אני מפזר תותים ומייפל ומניח את הצלחות על השולחן.
היא לא מבזבזת זמן וחותכת חתיכה, מכניסה אותה לפיה וגונחת.
''זה מעולה. אתה בטוח שאתה הכנת את זה?" היא אומרת.
שפתיי עולות במעט ואני מחכה לשורת המחץ שלא מאחרת להגיע.
''עקבת אחרי שף? יש לך תמונות של פנקייקים באחת המגירות?" היא מחייכת בזמן שהיא לועסת.
אני נוגס בפנקייק, לועס ובולע.
''אנחנו חוגגים.'' אני אומר באדישות.
''חוגגים? את מה?" היא מסתכלת עליי בשאלה.
''את מעבר הדירה שלך. המובילים אמורים להגיע עוד שעה.''
היא מסתכלת עליי.
''כבר דיברת עם המובילים? חשבתי שזה ייקח יותר זמן.''
''יש לי חבר שהיה חייב לי טובה.'' אני מושך בכתפיי.
היא מחייכת. ''תודה. אני מעריכה את זה.''
אני אעשה הכל למענך, איילה.
''חשבתי למצוא עבודה חדשה. אולי ללכת ללמוד. תמיד רציתי ללמוד באוניברסיטה, אבל לא יכולתי בגלל..''
היא קוטעת את המשפט.
בגלל האבא המת שלך.
שנינו מבינים את זה, ולא מעלים את הנושא.
אני מהנהן. ''מה חשבת ללמוד?"
ניצוץ מופיע בעינייה. ''פסיכולוגיה. תמיד רציתי לעזור לאנשים לפתור בעיות.''
''שום דבר לא מונע ממך ללכת ללמוד.'' אני אומר לה, מעודד אותה.
''אני צריכה לחשוב על זה. וכרגע אני עסוקה בערימת פנקייקים מפתה שמישהו הכין עבורי.'' היא אומרת בזמן שהיא מרוקנת את כל הקצפת מהמכל על הפנקייקים.
היא מסיימת את הערמה שלה במהירות, נוצעת מבטים בערימת הפנקייקים שלי.
היא לא אומרת מילה, אבל אני בכל זאת מזיז לעברה את הצלחת שלי.
היא מחייכת ומשרבבת את השפתיים שלה.
מה נהייה ממני?
איש רכרוכי שזקוק נואשות לתשומת הלב שלה.
לעזאזל.
אני מפנה את הצלחות לכיור ואז צועד לחדר, שולף מהארון מכנסיים קצרים.
אני צועד בחזרה למטבח, ומושיט לה אותם.
''אתה לא מעדיף אותי בלעדיהם?'' היא זוקרת גבות.
''אני כן. אבל אני מעדיף לא להרוג את המובילים.''
אני אומר וסוטר לישבנה, לא חזק מספיק כדי להכאיב.
רק למען הצורך האנוכי שלי בה.
היא לובשת את המכנסיים ואנחנו יושבים במרפסת, על הספה, משחקים במשחק קופסא ישן.
''אתה מצחיק אותי.'' היא אומרת וחיוך מתפרס על פנייה.
אני מביט בה בשאלה, בזמן שמייק יושב לידה ומניח את ראשו בחיקה.
''אתה כל כך גדול ומאיים, אבל אנחנו יושבים לשחק משחק קופסא אחרי שהכנת לנו פנקייקים.''
היא צוחקת בקול רם, מניפה את ראשה לאחור, השמש של תחילת הצהריים מאירה את פנייה ואת שערה.
אני זורק עליה קלף.
''רק אל תספרי לאף אחד.'' אני צוחק ומתמתח.
אני לא נוטה לקחת ימי חופש, אני לא אוהב להסתמך על עבודה של אנשים אחרים.
אבל זה יום חשוב.
צלצול האינטרקום מבשר לנו על בואם של המובילים.
הם עולים במעלית, והסלון מתחיל להתמלא בארגזים חומים, מלאים בחפצים של האישה שאני אוהב.
כעבור זמן מה, המובילים מסיימים להעמיס את כל הארזים לסלון.
דון עומדת ליד האי במטבח, ומביטה בעשרות הארגזים.
''תעזור לי לפרוק אותם?'' היא שואלת.
''למה את חושבת שלקחתי יום חופש מותק?"
זאת לא הסיבה האמיתית, אבל עדיין לא.
אנחנו מתחילים לפתוח ארגזים, בחלקם יש בגדים ואיפור, חלקם מלאים בחפצים וחלקם מלאים בכלי מטבח.
היא מחזיקה מחבת ואומרת ''מה נעשה עם כל הכלים? כבר יש לך כלי מטבח.''
''יש לנו כלי מטבח.'' אני מתקן אותה ומעביר את לשוני על שיניי.
''אפשר לשמור אותם. שיהיו שתי מחבתות ויותר ספלים ויותר צלחות. את מחליטה.'' אני אומר.
''חשבתי לתרום אותם. את כל הדברים שאין בהם צורך יותר.'' היא אומרת.
''רעיון מעולה. אם זה מה שאת רוצה, אז זה מה שייקרה.'' אני אומר לה.
אנחנו מתחילים לעבור על פריטים וחפצים, וממיינים בין ארגים לתרומה לארגזים חיוניים.
אני פותח ארגז עם פרטים להלבשה תחתונה.
חוטיני אדום וקטן תלוי על קצה האצבע שלי ואני נושף.
''את יכולה להתפשט עכשיו אם בא לך.'' אני אומר לעברה.
היא מביטה בי ונושכת את פנים הלחי שלה כדי להסתיר חיוך.
היא גונבת את החוטיני מידי ולוקחת את הקופסא לחדר השינה.
מייק נגרר אחריה ומקשקש בזנבו, משאיר אותי לבד.
אני עומד בסלון, מוקף בארגזים.
ידי בתוך כיס המכנסיים שלי, האצבעות מרפרפות סביב הקופסא הקטנה והקטיפתית.
אני מוציא את הקופסא השחורה ופותח אותה.
הטבעת מביטה לעברי, היהלום מנצנץ באור השמש.
אני מרים את ראשי למסדרון וסוגר את הקופסא, מחזיר אותה אל כיס המכנס.
כעבור דקה היא נכנסת בחזרה לסלון, ואני כובש חיוך.
הערב אני הולך להפוך אותה לאשתי.

חג שמח❤️❤️

התמכרות Where stories live. Discover now