פרק 32 - מישה

339 23 16
                                    

מישה:

16 בפברואר

במשך שישה חודשים, לא יכולתי לישון.
סתם. הפתיח הלא נכון.
ארבעה חודשים.
במשך ארבעה חודשים היא לא הייתה כאן.
כשקמתי באותו בוקר - ארור - השמש שעל פניי בישרה טובות.
אבל השקט ששרר בדירה בישר על האסון.
עברתי מחדר האמבטיה הריק, לסלון הריק, אחריו למטבח, וגם למרפסת, שהייתה ריקה גם כן.
כשפסעתי במסדרון ורגליי טופפו על הרצפה, הבחנתי בחריץ האור שמגיע מן המשרד.
הדלת פתוחה.
הנורה האדומה בראשי נדלקת.
אני נכנס לחדר ומבחין בכוס מיץ תפוזים, ריקה למחיצה, ממש כמו שהרגשתי עכשיו.
המון דפים פזורים על השולחן.
המגירה פתוחה.
פאק. פאק. פאק.
תמונות שלה פזורות על השולחן, ועל צג המחשב מופיעים ריבועים, חלקם שחורים.
היא הורידה את המצלמות.
לעזאזל.
הייתי צריך לזרוק את התיקייה ההיא.
לעזאזל.
אני מרפרף בזריזות כדי להריץ את הסרטון אחורה.
היא נכנסת לבית.
היא עולה במדרגות.
מה היא מחפשת בארון?
''לעזאזל'', אני אומר כשהיא מוציאה ממנו מזוודה.
כמה שניות לאחר מכן, היא ניגשת קרוב יותר, ואצבעותיה מגוששות בחיפוש המצלמה.
היא תולשת אותה ממקומה, מביטה בה בפרצוף נגעל, ודורכת עליה.
הסרטון מסתיים.
אני עומד שם, ליד המסך, בקושי מבחין ביד שלי שמעיפה אותו מהשולחן, בקושי שומע אותו מתרסק על הרצפה.
אני מחייג לאיש המחשבים שלי.
''אני צריך שתמצא אותה. דון קנדי, כנראה עלתה היום על טיסה. תברר לי לאן.''
אני מנתק ולא מבזבז זמן.
אני נוסע אל הבית שלה.
אולי היא עוד שם?
היא לא.
הבית ריק מאדם.
חלקיקי אבק מרחפים באוויר, רק הם, והשקט.
אני עומד, ללא תזוזה, באמצע החדר שלה.
ולא מבין איך זה קרה.
איך היא חמקה מבעד לאצבעותיי?

דואגת לכן לפרקים חדשים🔥

התמכרות Where stories live. Discover now