פרק 40 - מישה

337 24 12
                                    

מישה:

המוזיקה חזקה מידי.
אבל אני לא מאזין לה.
אני נועץ מבטים באיילה שלי.
האיילה השיכורה שלי.
היא ולוסי רוקדות לצלילי הבס החזק שבוקע מהרמקולים.
אני נשען עם גבי על קיר בפינת המועדון.
בחור נמוך יחסית עם תספורת מגוכחת, נצמד אליה.
גבי כבר לא שעון על הקיר.
אני צועד צעד אחד לפני שהיא מסתובבת עם פניה אליו.
ומסתכלת עליי.
לעזאזל.
אני מסיט את מבטי ומתרחק, לא לוקח את הסיכון שתבחין בי.
הבחורה שלי חדה. חדה מידי.
עדיין לא.
אני מנסה לחמוק אל הצללים ומצליח כשהיא חולפת כמה מטרים ממני אך לא מבחינה בי.
היא פוסעת אל תוך מסדרון חשוך ומרוחק בקצה המועדון.
האזור ריק מאדם ושקט יותר לעומת הרחבה עם המוזיקה החזקה.
היא הולכת בצעדים מרושלים ומזגזגת על נעליי העקב שלה.
השמלה האדומה הולמת אותה במיוחד.
אני צופה בה כשהיא נכנסת לאחד החדרים במסדרון.
אני לא רואה שלט שמסמן על נוחיות.
אני מתחיל לפסוע לכיוון המסדרון כשגבר צעיר, בשנות העשרים לחייו, מתנגש בי ושופך עליי את המשקה שלו.
''פאק! גבר! אני מצטער.'' הוא אומר
אין לי זמן אליו עכשיו.
אני מדחיק את הדחף להכות אותו וממשיך אל דלת המסדרון.
המוני אנשים חוסמים את דרכי ואני נאבק בגופים צמודים ומזיעים כדי לחצות את המועדון.
כשאני מגיע אל המסדרון, אני צועד עד לדלת האחרונה, הדלת פתוחה.
הדלת פתוחה, אך החדר ריק.
אני בודק במהירות את שאר החדרים, חלקם ריקים מתוכן וחלקם נעולים.
לאן לעזאזל היא נעלמה?
אני מבחין בפנייה צרה משמאל בקצה המסדרון.
אני צועד לשם במהירות וחוצה את המסדרון הצר.
משב רוח מקפיא פוגע בפניי.
יציאה אחורית.
נורות האזהרה בראשי מהבהבות, בדומה לשלט הירוק הזוהר שמהבהב מעליי ומתריע על דלת חירום.
על הכביש יש חריקת צמיגים.
היא לא עזבה.
היא שיכורה מכדי לנהוג.
אני בועט בשיא הכוח בפח שנמצא בצמוד אליי, והוא נופל ברעש על המדרכה המלוכלת.
אני מנסה שלא לאבד את העשתונות כשאני צועד בחזרה אל המועדון, ישירות אל הקומה השלישית.
חדר הבקרה.
אני צועד אל דלתות זכוכית נעולות ומבחין בשומר.
''סליחה, אדוני, אתה לא יכול להיות כאן. אני נאלץ לבקש ממך לחזור-''
הוא לא מסיים את המשפט כשאני מכה אותו ישירות בגרון.
הוא נופל לרצפה ומחרחר.
מדובר בפציעה קלה שתעבור לו בעוד כמה נשימות, אני לא נהנה לפגוע בחפים מפשע, אבל כרגע האדון עומד בדרכי.
אני מעביר את הכרטיס המגנטי שלו במנעול, ונכנס דרך הדלתות.
אני צועד ומזיז את ראשי מצד לצד, בוחן את החדרים.
כשאני מגיע לחדר גדול עם מסכים רבים, גדולים עוד יותר, אני עוצר.
אני נכנס אל החדר.
על כסא משרדי יושב בחור צעיר, אולי בגיל העשרה, שבוהה במסך הטלפון שלו שעליו מוצגות תמונות של בחורה בלונדינית בבגד ים.
אני נושף בכעס, ברור שהטיפש לא ייעשה את הדבר היחיד שהוא אמור לעשות. את העבודה שלו.
אני לא מבזבז זמן ומרים אותו מצווארון החולצה המכופתרת שלו.
''יש לך מצלמות שמכוונות על היציאה האחורית? יציאת החירום?'' קולי מחוספס.
''מה נסגר, אחי!''
הטלפון נשמט מידו אל השולחן וידייו נשלחות את הידיים שלי שאוחזות את הצווארון שלו.
''תענה על השאלה, ילד.'' אני אומר.
''כ..כן. יש.''
''יופי. תריץ את המצלמות אחורה, בערך עשר דקות או רבע שעה.'' אני פוקד.
אני משחרר את הצווארון שלו והוא מתיישב בחזרה על הכסא.
''פאק, בסדר. בסדר.'' הוא אומר ומשפשף את צווארו.
הוא מריץ את המצלמה כעשרים דקות אחורה ונעצר. הוא מריץ קדימה באיטיות עד שמופיע רכב שחור שנעצר בכניסה לדלת האחורית.
מהרכב יוצא בחור בשנות השלושים או הארבעים לחייו, שערו מסורק בקפידה וסיגריה בפיו.
הוא זורק את בדל הסיגריה על הרצפה ודורך עליה כשהוא נעלם מהמסך, כנראה נכנס למועדון.
''תריץ קדימה.'' אני אומר לו, חסר סבלנות.
עוברות כמה דקות שאחריהן הבחור יוצא אל האוויר הפתוח.
הוא גורר בחורה מהשיער שלה בזמן שהיא נאבקת בו.
בחורה שאני מכיר היטב.
אני רותח מזעם ונושף באופן לא סדיר כשאני צופה בסרטון.
היא בועטת ושורטת.
משיבה מלחמה.
הוא סוטר לה בחוזקה ופוצע את השפה שלה.
עכשיו היא שסועה.
הוא אוחז במזרק ונועץ אותו בכתפה והיא הופכת רפוייה.
הוא מכניס אותה אל תא המטען ונוסע משם.
החדר שקט פרט לזמזום הנורה שמעליי.
הדם גועש בי והדופק שלי משתולל.
אני מתאפק כדי לא לשבור את המסך.
''תריץ שוב לאחור.''
הילדון מריץ לאחור ואני רושם את מספר הרכב.
אני מצלם תמונה של פניו של האיש.
כשאני צועד אל מחוץ לחדר, הילד מדבר.
''אחי, אתה לא מתכוון לדווח על זה? מה נסגר?''
''אני אטפל בזה. תמחק את הסרטון.'' אני אומר בקול קר.
כשאני צועד אל הרכב שלי אני מצלצל לאלכס.
''מישה. שמח לשמוע ממך. איך בחופשת ההטרדות?''
''אני צריך שתגיע לכאן.''
''קרה משהו?'' אני שומע אותו זז.
''עכשיו.''

אם אהבתן אל תשכחו לעשות כוכב, ולשתף.
🖤

התמכרות Où les histoires vivent. Découvrez maintenant