פרק 42 - דון

291 18 8
                                    

דון:

דלת החדר נפתחת ואני מרימה את ראשי אל יוג'ין.
בלי הקדמה, הוא ניגש אליי ומשחרר את השלשלאות מידיי.
גופי לא נושא את המשקל ואני קורסת על ברכיי, ומשפשפת את מפרקיי ידיי החבולים ומעסה אותם.
אני מייד מנסה להכות אותו, ולהיאבק, אבל הניסיון כושל כשהוא מרתק אותי אל הרצפה עם הברך שלו.
היא על גבי, והלחי שלי צמודה לרצפה המזוהמת.
הוא קושר את ידיי מאחוריי גבי ואיתן גם את הסיכוי שלי להשיב מלחמה.
הוא אוחז בזרוע שלי ומושך.
''קומי. הולכים.''
אני מתקשה להתרומם ושיווי המשקל שלי נוראי.
''מה אתה מתכוון לעשות?'' אני שואלת ומדדה אחריו, מנסה שלא למעוד וליפול, כשאנחנו יוצאים מהחדר.
הוא לא אומר מילה, רק גורר אותי במבוך של מסדרונות מעופשים.
בין הדלתות שאנחנו חולפים על פניהן, אני מבחינה בעוד גברים ובעוד נשים, חלקן צעירות יותר ממני.
כולם קשורים באותה הצורה מייסרת שבה הייתי גם כן.
מה זה המקום הזה?
כשאני חולפת על פניי חדר דמוי משרד, אני מבחינה בריו, יושב על כסא ומכרסם עיפרון כשפניו זועפות.
אנחנו עולים בכמה גרמי מדרגות ועומדים מול דלת עץ גדולה וכבדה.
יוג'ין מוציא מכיסו שק שחור ומכוון אותו אליי פניי.
''חתיכת מטורף! אני נשבעת שאני-''
הוא דוחף מטלית לבנה אל פי ומשתיק אותי.
אני מתפתה לנגוח בראשו, אבל ייגרם לי נזק מוחי שלא יועיל לי.
הוא מכסה את פניי בשק השחור ולאחר מכן פותח את הדלת.
אוויר קר מכה בפניי, ורעש קל של צרצרים מבשר לי על שעת לילה מאוחרת.
המקום שקט, אני מניחה שאנחנו מחוץ לבניין שבו היינו.
רכב עוצר בחריקת צמיגים ויוג'ין דוחף אותי קדימה, ומכניס אותי אל מושבו האחורי של הרכב.
אני שומעת את נעילת הדלתות אחרי שהוא מתיישב במושב הקדמי.
המכונית נוסעת, עשרים דקות חולפות, כל דקה מרגישה כמו עשור.
הדופק שלי משתולל. אני לחוצה וכועסת, וידיי רדומות מהתנוחה המחרידה שבה הן מתפתלות מאחוריי גבי.
מה לעזאזל הוא מתכוון לעשות?
ברכב שוררת דממת מוות ואני לא שומעת דבר מלבד את רעש הצמיגים על הכביש ואת הדופק המשתולל באוזניי.
הוא הולך להרוג אותי?
לכבול את רגליי לאבן ולהשליך אותי אל הים?
דמעות מאיימות לפרוץ מעיניי, אך אני שואפת נשימה עמוקה מהאף ומנסה להירגע.
הכל בסדר.
אני אסתדר.
אני-
''את שווה הרבה מאוד כסף, את יודעת.''
הדממה מופרת כשיוג'ין מדבר.
אני לא יכולה לענות לו, בגלל המחסום בפי, אז הוא ממשיך לדבר.
''יותר כסף ממה שאבא שלך היה חייב לי. את יכולה לראות את החוב כסגור עכשיו. למרות שאני מצטער שלא זיינתי אותך קודם.'' הוא רוטן.
''מאז שהיית בת שש עשרה לא יכולתי שלא להסתכל על הציצים הנפלאים שלך, ילדה.''
אני מרגישה בחילה מדבריו ושואפת שוב נשימה עמוקה.
על מה הוא מדבר, לעזאזל?
הרכב עוצר.
שתי דלתות נפתחות ושניי אנשים יוצאים מהרכב.
הדלת שלי נפתחת ויד אוחז בי ומורה עליי לצאת מהרכב.
השק שעליי פניי נעלם, ואני ממצמצת כמה פעמים כדי להסתגל אל האור.
פניו של ריו נמצאות במרחק של סנטימטרים ספורים מפניי.
הוא רוכן לאוזני, ואומר ''אני מצטער.''
אני מצטערת שאני לא יכולה לירוק עליו הוא להגיד לו שהוא יכול לדחוף את הסליחה שלו אל פי הטבעת שלו.
אני שולחת אליו מבט מתריס ומלא שנאה.
כשאנחנו מתחילים ללכת, אני מסתכלת על הסביבה.
אנחנו מתחת לגשר, המקום חשוך מאוד, פרט לאור שבוקע מפנסיי הרכב שבו הגענו.
אני משערת שאנחנו עדיין באחד האיים של יוון.
דממה נופלת עלינו כשבאופק מופיעים פנסיי רכב נוספים.
אני לא מבינה מה קורה כאן.
הרכב עוצר והחצץ שעל הכביש מתפזר סביב הרכב כמעין עננת עשן.
מהרכב יוצאים שני גברים, אך אני לא רואה את תווי הפנים שלהם.
רק את מתאר הגופים שלהם.
''אלכסיי, טוב לראות אותך.''
יוג'ין מתקדם אל הגברים בזמן שהוא מדבר.
''אני רואה שהבאת חבר. אם אתה מעוניין לטעום את הסחורה או לחלוק אותה, אתה צריך לקנות אותה קודם.''
אני קופאת, צמרמורת עוברת בגבי.
הוא מתכוון למכור אותי?
אני מרגישה שאני לא יכולה לנשום.
לפניי שאני מספיקה להבין מה קורה, יוג'ין נופל לרצפה כשהוא אוחז באפו.
ריו תופס את המותן שלי ומכוון אקדח אל הרקה שלי.
כשהגבר מתקדם אלינו, פניו נחשפות, ואני לא עושה דבר מלבד לבהות בו.
עיניי נפערות ודמעות עולות בהן.
הוא מביט בי.
אדיי קור יוצאים מפיו.
ואני מבינה שהגענו אל סופה של המערכה.

🖤

התמכרות Where stories live. Discover now