7

434 45 6
                                    

"תודה על עזרתך" בלייק בלע את רוקו בעצבנות ולקח צעד אחורה מאחורי הדלפק, הוא היה ממש שמח שבית הקפה היה כמעט ריק אז לא הרבה אנשים ראו מה קרה עכשיו.
"אין בעיה ילד יפה, הוא היה צריך ללמוד קצת כבוד, אתה בסדר?" שאל אותו הבחור בטון רך. בלייק הנהן בלחץ. "שוב תודה" הוא לחש בפחד. "אין בעיה בכלל-" אמר לו אבל עצר את עצמו והביט בתג השם שלו.
"בלייק" הוא אמר בחיוך. צמרמורת ירדה בגופו מהאופן שבו אמר את שמו, הלחיים שלו התחילו להאדים מעט.
"מה אני יכול להביא לך היום אדוני?" הוא כחכח בגרונו ושאל בעצבנות.
"לוקאס" הוא אמר, קצת משועשע. "מה?" שאל בלייק בבלבול.
"קרא לי לוקאס" הוא אמר לו ורכן אליו. בלייק הנהן, לא כאילו הוא מתכוון לעשות את זה בכל מקרה.
לוקאס לקח את התפריט מהדלפק והתחיל לקרוא אותו, בלייק לא יכול היה להכחיש שהוא בחור חתיך, לא, הוא היה יפה תואר.
הזמזום מהטלפון בכיסו הוציא אותו ממחשבותיו והוא שלף את הטלפון במהירות מכיסו, הוא ידע שזה מאט או ניקולס, אף אחד לא מתקשר אליו. "אני ממש מצטער אדוני, האם אני יכול בבקשה לענות לשיחה בזמן שאתה בוחר משהו?" הוא שאל בדאגה, הוא לא ידע איך הוא יגיב והדבר האחרון שהוא רצה לעשות זה לעצבן מישהו עם אקדח מזוין ושומר ראש. "כן כמובן" אמר לו לוקאס במעט בלבול, גבותיו הצטמצמו מעט.
"תודה אדוני" הוא לחש וענה לשיחה ממאט לאחר שצעד כמה צעדים אחורה.
"הכל בסדר?" הוא לחש לטלפון. "אני מצטער אחי, החום חזר והבטן שלו כואבת שוב והוא בוכה בשבילך, באמת ניסיתי לתת לו תרופות ולהרגיע אותו אבל הוא מאוד רוצה אותך" מאט נשמע אשם, כאילו כשל בו.
"אוי לא, בסדר בסדר, אני אבוא עכשיו" הוא אמר וניתק את הטלפון, העיניים שלו התחילו לדמוע קצת.
"אני כל כך מצטער אדוני, אתה יכול בבקשה- אני אלך לקרוא למישהו אחר-" הוא התחיל לנשום בכבדות עם דמעות בעיניו. "היי זה בסדר, מה קרה?" הוא שאל בשקט ובלייק כמעט התעלף מרוב לחץ.
"הבן שלי חולה אני צריך ללכת אליו עכשיו" הוא מלמל בדאגה והתחיל לאסוף את הדברים שלו. "אה, יש לך בן?" לוקאס נשמע כמעט מאוכזב? בלייק לא ידע לומר, הוא היה צריך לצאת משם לעזאזל. "אני אב יחיד, הוא חולה ובוכה ואין לו אף אחד מלבדי, אני צריך ללכת-" הוא הסביר את עצמו בקול רועד. "אני צריך ללכת אני מצטער" הוא אמר שוב והלך ישר למשרד של ליז.
"אוי אלוהים בלייק מה קרה?" היא שאלה בעצבנות כשראתה את עיניו הדומעות.
"קאי חולה ובוכה בשבילי, אפשר בבקשה ללכת?" הוא כמעט התחנן, ליבה של ליז יצא אליו, היא ידעה כמה הוא רגיש בכל מה שקשור לקאי. "כמובן, אני אגיד לכריס לחפות עלייך, לך אל הבן שלך, תגיד לו שאיחלתי לו החלמה מהירה" היא אמרה בדאגה וטפחה על כתפו. "תודה" הוא אמר לה וברח מהמשרד, הוא כמעט רץ החוצה מבית הקפה כשמישהו אחז בפרק ידו. "אתה צריך טרמפ?" לוקאס שאל, עיניו הכחולות נראו כאילו באמת אכפת לו. "לא, יש לי מכונית משלי, שוב תודה" הוא אמר לו בחיוך קלוש מאוד, לפני שרץ לכיוון המכונית שלו, מבלי לשים לב לעיניים הסקרניות שעקבו אחרי כל צעד שעשה.

just maybeWhere stories live. Discover now