just maybe

13

"ה..הלו?" הוא ענה, קולו רועד קלות, לא נדרש הרבה כדי להבין שהוא מבוהל לחלוטין.
"אהבת את המתנות?" קול עמוק נשמע מהקצה השני של הקו ושלח צמרמורת במורד עמוד השדרה של בלייק.
"מר ווייט, אנחנו מאוד מעריכים את כל ההשקעה, אבל לא נוכל לקבל את זה" הוא ניסה לאזור את כל האומץ שאיבד כדי להישמע אסרטיבי בפעם הראשונה מול לוקאס.
"שטויות, זה שלך, של קאי, אני בטוח שעכשיו הוא חושב שאתה האבא הכי טוב אי פעם" קולו של לוקאס השתנה מעט, חנוק יותר.
"אני אגיד לו שזה לא ממני, אני לא יכול לשקר לבן שלי ואנחנו לא יכולים לקבל את כל המתנות האלה ממך"
"בטח שאתה יכול, אתה יכול להגיד לו שזה לא ממך, אבל זה לא ישנה הרבה, המתנות נשארות אצלך וכאן נגמר הדיון" קולו היה תקיף באופן שלא הותיר מקום לוויכוח, בלייק בלע את הרוק שלו בקושי, לוקח נשימה עמוקה ומעט רועדת, הוא הרגיש את כפות ידיו קפוצות לאגרופים, הוא שנא את זה. הוא שנא את זה שהוא כל כך מפחד מול הדמות הזו, האדם הזה, הוא שנא שהוא לא יכול לעמוד על שלו מולו.
"בכל מקרה, מחר בשבע בערב, תהיה מוכן" אמר לוקאס וניתק, לא נותן לבלייק שום הזדמנות להתנגד.

"אתה יודע, אם תהיה פחות קשוח איתו אתה עדיין יכול להשיג אותו" טום,חברו הטוב של לוקאס התבדח קצת והתמתח בכיסא, קצת משועמם. "הבחור המסכן נשמע מפוחד לגמרי," הוא המשיך. "מה אתה מצפה ממני לעשות? שאקח אותו לראות את השקיעה ואשאל אותו אם הוא רוצה להיות החבר שלי? תתבגר טום, אנחנו לא בני עשר" לוקאס גלגל את עיניו כשסיים לדבר, מניח את רגליו על שולחן העבודה.
"אולי במקום להודיע ​​לו שיש לו דייט איתך,לך תשאל אותו אם הוא בכלל מעוניין לצאת איתך? לא בדיוק נתת לו מקום להתנגד"
"ואם הוא יגיד שהוא לא רוצה?" קולו של לוקאס התרכך מעט ולרגע בעיניו של טום הוא חזר להיות אותו ילד בודד שהכיר פעם, קטן ובודד שכל מה שהוא רצה זה שמישהו יבחין בו.
"אז הוא לא רוצה, תמיד יש מישהו אחר" הוא אמר בעדינות יותר, הוא לא רצה לפגוע ברגשותיו של לוקאס ולגרום לו לחשוב שאף אחד אחר לא ירצה אותו. "לא, אני רוצה אותו, ואני אשיג אותו" חזר הקול הקשה וטום נאנח מעט.
הוא היחיד שידע כמה לוקאס יכול להיות עצוב ובודד, איזו ילדות קשה הייתה לו, כמה ילדותי ומצחיק ואכפתי הוא יכול להיות, והדבר היחיד שנותר לו לעשות זה להתפלל שגם בלייק יבין את זה, כי הוא לא יכול לראות את לוקאס שבור כמו שהיה אז לפני חמש שנים.