just maybe

8

בלייק הוציא את קאי מהמקלחת אחרי שהחום שלו עלה שוב, זה כבר היה היום השני והוא דילג שוב על העבודה כדי להישאר איתו הפעם, הוא לא התכוון להשאיר אותו לבד ככה.
אתמול אחרי שהוא לקח אותו מדירתו של מאט, הוא הלך ישר לרופא שנתן לו את התרופות והטיפול הנכונים, ואמר לו שקאי אמור להרגיש טוב יותר בימים הקרובים וזה רק וירוס.
זה לא עזר לבלייק להירגע, הוא עדיין היה עצבני וחרד לבריאות התינוק שלו.
מאז שהוא היה בן 16 אלו היה הוא וקאי לבד, הם היו ביחד, צוות, הם נגד העולם האכזר, זו הייתה התקופה הכי קשה בחייו של בלייק, ילד בן 16 בזמנו, אבל הוא לא מתחרט שלא חתם על מסמכי האימוץ האלה כמו שכולם רצו שהוא יעשה, גם אחרי שהוא נשאר לבד עם התינוק שלו, אפילו אחרי שהוריו זרקו אותו מהבית בגיל 17 עם תינוק בן שנה,ואפילו שרק רצה להרוג את עצמו כבר ולתת לקאי הזדמנות לחיים טובים יותר עם משפחה אמיתית, לשמור על קאי בעצמו היה הדבר הכי טוב שהוא עשה בחייו, הדבר הנכון היחיד, הטעות הכי טובה אי פעם, קאי היה הכל בשבילו. "למה אתה בוכה פתאום אבא?" קאי אמר קצת חסר אונים, מודאג לגבי אבא שלו. "אני מצטער מותק, רק חשבתי על כמה אני אוהב אותך" הוא אמר ונישק את ראשו. קאי ציחקק בעייפות והנהן. "חכה לי בחדר שלך מותק, אני מיד חוזר" אמר בלייק לקאי לאחר שסיים לעזור לו להתלבש, ונשמעה דפיקה בדלת. בלייק פתח את הדלת וצימצם את עיניו בבלבול למראה השליח שלפניו. "בלייק ווילסון?" שאל אותו השליח ובלייק הנהן קלות. "יש לי חבילה בשבילך, הנה לך" הוא אמר בחיוך והצביע על שלוש הקופסאות הגדולות שהניח על הרצפה לפני כמה שניות. "תודה, רק מה זה וממי?" הוא שאל בבלבול והשאיר את הקופסאות הכבדות על הרצפה. "אני מצטער,אסור לי להגיד ממי, שיהיה לך יום טוב" הוא אמר והלך, מותיר אותו עומד בהלם קל.
הוא לקח סכין מהמטבח וחתך את הסרט על הקופסאות, עיניו התרחבו כשראה את כל הדברים שהכילו.
שוקולד מסוגים שונים, פירות, עוגיות, מוצרי מזון בסיסיים, בשר מסוגים שונים, היה כל כך הרבה מהכל, בלייק כמעט התחיל לבכות. "מה לעזאזל?" הוא מלמל לעצמו כשהוציא את הדברים כדי לראות את כולם. "אבא מה זה כל זה?" הוא שמע את קולו של קאי מאחוריו והסתובב על הרצפה. "אני לא יודע מותק,מישהו שלח לנו את זה" הוא אמר ומשך את הילד לחיקו כדי שלא ישב על הרצפה הקרה. "אלו העוגיות האהובות עליי אבא" אמר הילד כשהבחין בחפיסת העוגיות בתוך אחת הקופסאות.
"כבר כל כך הרבה זמן לא אכלתי כאלה" הוא אמר בשמחה, עיניו נוצצות קצת, ליבו של בלייק נשבר למילים האלו, לא היה לו כסף לקנות לבן שלו עוגיות ארורות.
"אפשר אחת עכשיו בבקשה?" הוא שאל, נרגש ועייף בבת אחת.
"כמובן מותק, לך שב על הספה, אני אחמם לך חלב" הוא נישק את ראשו והמשיך לרוקן את הקופסאות, מה שהיה בפנים יספיק לפחות לכמה חודשים, הוא היה כל כך אסיר תודה על זה, הוא שנא רחמים מאנשים, אבל בלייק כמעט התפרק, המקרר היה ריק והיה לו ילד להאכיל וכמעט לא היה לו כסף בכלל כדי לקנות לקאי אוכל נורמאלי, בלייק היה אתאיסט אבל הקופסאות האלה היו כמו ברכה משמיים, החיוך על פניו של קאי כשראה את כל השוקולד והעוגיות היה הדבר הכי טוב שקרה לו מזה זמן מה. סוף סוף הוא יוכל להכין לו אוכל אמיתי.
דמעה קטנה זלגה על הלחי שלו כשהבין שהוא באמת יוכל לבשל משהו טוב לתינוק שלו, לא הדבר הכי זול שמצא, כי היו לו חשבונות לשלם ומשכורת לא בשמיים, אבל הם חיו, ועכשיו יש להם אוכל אמיתי לפחות לזמן מה, הוא כל כך רצה לחבק את האדם ששלח לו את כל זה עכשיו. הוא מצא פתק קטן בתחתית אחת הקופסאות.
"אבא מה עם החלב?" קולו של קאי נשמע מהסלון. "אני מצטער מותק, רק דקה" הוא צעק בחזרה והסתכל על הפתק שבידו. לא נכתב עליו הרבה, אבל זה גרם ללב שלו להחסיר פעימה, אולי מפחד, אולי מהתרגשות, אולי מבלבול, אולי מהכל ביחד.

"אני מקווה שהבן שלך ירגיש טוב יותר, ואני מקווה שזה יעלה לך חיוך אמיתי על הפנים,

לוקאס"