29

307 37 11
                                    

"אני וקאי הכנו לך עוגיות" בלייק אמר בחיוך קטן והניח את צנצנת העוגיות על השולחן.
"הוא נורא מתגעגע אלייך,שואל למה אתה לא בא לבקר אותו יותר" הוא גירד בעורפו במעט מבוכה,הוא מדבר לעצמו,הוא איבד את זה לגמרי.
"אתה צריך להתעורר,בשבילו,בשבילי" הוא נאנח בתסכול,נושק למצחו הקר.
"אני צריך ללכת לעבודה,אוהב אותך" הוא לחש לפני שיצא מהחדר שהרגיש לו קודר כל כך,חסר חיים.
"קפוצ'ינו גדול אחד ופאי אוכמניות,עוד משהו?" בלייק חזר על ההזמנה של הבחור שמולו,בבירור רק מחכה לרגע שהשעון יראה את השעה חמש בערב והוא יוכל לעוף משם.
"חיוך לא יזיק" הבחור שמולו אמר ונשען על הדלפק,דמו של בלייק הרגיש כאילו הוא רותח,ליבו דפק בפראות מהכעס ששטף את גופו.
"משהו אחר?" הוא נשם עמוק והחזיק את עצמו בכל כוחו כדי לא להתפרץ על הלקוח שמולו.
"המספר שלך אולי" הוא קרץ וחייך,בבירור לא מצליח לקרוא את הסיטואציה.
"תגיד אתה סתום או משהו?" בלייק שאל בגבה מורמת,ידיו שלובות ומבטו חודר יותר מתמיד.
"סליחה?" הבחור שמולו התיישר לפתע,גבותיו מורמות בהפתעה גמורה מהאומץ של הבריסטה שמולו.
"סיימת את ההזמנה?" בלייק שאל,גופו מתוח מעט,משהו בבחור שמולו בישר לו רעות.
"אני אסיים כשאגיד שסיימתי,הבנת אותי? חתיכת בריסטה עלוב ופתטי,חושב שיש לך כוח על מישהו? הכוח היחיד שיש לך זה להכין קפה וגם זה נראה כמו משהו שקשה לך מידי,עכשיו תסתום את הפה המזויין שלך ו-"
"תמשיך את המשפט הזה ונגלה ביחד כמה דקירות אתה יכול לספוג בגוף שלך לפני שתדמם למוות על הרצפה כמו היצור העלוב שאתה" קול עמוק נשמע מפתח בית הקפה,שקט מתוח שרר לאחר המשפט שנאמר,בלייק סירב להרים את מבטו,משהו בכל הסיטואציה הזו הרגיש לו לא אמיתי,זה לא לוקאס,זה לא יכול להיות.
"א-אני מצטער" הבחור שעמד מול בלייק כבר לא נראה קשוח כל כך,היה נראה כאילו כל האוויר התרוקן ממנו בבת אחת,אווירה של פחד השתלטה על כל היושבים.
"נראה לי שקצת מאוחר מידי,אתה לא חושב?" הקול נשמע שוב.
זה לא יכול להיות,זה לא יכול להיות לוקאס,הרי רק הבוקר בלייק ביקר אותו בבית החולים והוא שכב שם ללא תנועה,זה לא יכול להיות.
הבחור שעמד מול בלייק,שעדיין סירב להרים את עיניו,נענע את ראשו בפרעות לשלילה,"לא מאוחר מידי,לא" הוא בלע את רוקו באימה כשהבחין בגבר השרירי שמתקרב אליו בצעדים איטיים ומאיימים.
בלייק הסתובב ורץ לחדר העובדים,מסרב בכל כוחו להרים את מבטו,זה לא לוקאס,זה לא יכול להיות.
רעש חזק נשמע מכיוון בית הקפה,בלייק כיסה את אוזניו והתיישב על הרצפה,עיניו דומעות,זה לא יכול להיות.
הוא הרגיש גוף גדול שמתיישב לצידו,עוטף אותו בזרועות חזקות,גורם לו להרגיש מוגן ובטוח.
"גם אני אוהב אותך בלייק,הכי בעולם" הוא שמע את הקול העמוק שלצידו,גורם לו לדמוע אפילו יותר.
"התגעגעתי אלייך כל כך" בלייק לחש וקבר את פניו בחזה השרירי שלצידו,עדיין מסרב להביט בעיניים הכי יפות שראה אי פעם.
"התגעגעתי אפילו יותר" לוקאס לחש ונשק לראשו,ושם,אחרי שבועיים של חוסר ודאות,בלייק הרגיש שהעולם שלו שלם שוב.

just maybeWhere stories live. Discover now