just maybe

11

"צהריים טובים אדוני, מה תרצה להזמין היום?" בלייק גייס את כל הכוח הפנימי שלו כדי לשמור על הקול שלו יציב, הוא פחד יותר ממה שפחד כל חייו, אבל הוא לא התכוון להראות את זה.
רק מבט אחד על פניו היפות של לוקאס גרמו לתחושת הפחד להשתלט עליו.
עיניו הכחולות של לוקאס בהו בעיניו הכהות של בלייק וחיוך משועשע התגנב על פניו, הוא ראה על פניו של בלייק בדיוק מה הוא מרגיש, הפחד, החרדה, אבל זה לא מעניין אותו אפילו קצת.
"איך הבן שלך מרגיש?" קולו העמוק הדהד באוויר וגרם לבלייק לפקוח את עיניו באימה, הוא לא רצה לדבר איתו על קאי, הוא לא רצה שידע שום פרט ואפילו לא את הפרט הקטן ביותר עליו, לא את שמו. לא כלום.
קאי היה מחוץ לתחום בשבילו, הוא יכול היה לבהות בו ולהציק לו כמה שהוא רוצה, הוא היה מוכן לספוג הכל, רק כדי לשמור על קאי מזה. "בבקשה, תגיד לי מה תרצה להזמין" בלייק ניסה לשנות את הנושא בנימוס, קולו מעט רועד בניסיון כושל להסתיר את החרדה והפחד שחש, ממש לא רצה לעצבן את הפושע שישב מולו. לוקאס הרים גבה בשעשוע, נראה לפתע שהוא מבין משהו. "אתה מפחד ממני, ילד יפה?" הוא שאל, בבירור משועשע, זה הכעיס את בלייק כל כך, הוא הרגיש כאילו צוחקים עליו.
"לא" בלייק מלמל בקול רועד, הוא מעולם לא ראה את עצמו כאדם פחדן, מאז שהיה צעיר למד לגדל את עצמו לבד, וכשהיה בן 16 למד להסתדר לבד עם תינוק כשאמו של קאי נטשה אותם, ובגיל 17 הוא למד להסתדר לגמרי לבד כשהוריו זרקו אותו עם קאי מהבית, הוא גדל לבד, גידל ילד לבד, התמודד עם הפחדים הכי גדולים שלו כל יום לבד. בלייק ידע שהוא לא יכול להישבר, הוא ידע שזה לא רק הוא, זה אף פעם לא רק הוא, הוא צריך להישאר חזק בשביל קאי, קאי היה הכל. אבל עכשיו, בעמידה מול זוג עיניים כחולות שבוהות בו לא ושלא הצליח לפענח, הוא הרגיש כאילו כל הפחדים הגדולים ביותר שלו מרוכזים במקום אחד ומתממשים כזוג העיניים היפות שבוהות בו, גופו רועד, החזה שלו מתכווץ ולבו משתולל, הוא נבהל, הוא הרגיש כל כך קטן מתחת למבט שלו, ולראשונה בחייו זה היה הוא, זה היה רק ​​הוא, ובלייק שנא את התחושה הזו.