השינוי 2: איחוד או הכחדה (שה"ה❤️)

-~-פרק שתיים עשרה-~-

נ"מ סופי

היא נבהלה, קיף עמד מאחוריה וחייך.
"או.. היי קיף"
"היי, רוצה לעשות משהו?"
"לעשות משהו? אנחנו על סף מלחמה!" היא התעצבנה.
הוא הנהן "הבנתי.."
"מה זה המבט הזה?"
"איזה מבט?"
"אתה כועס עליי?"
"אני בחיים לא אכעס עלייך פוסטר, פשוט מאוכזב.."
היא נראתה מבולבלת "אני לא מבינה"
"בקושי דיברת איתי מאז שאין לי יכולת, רק מדי פעם"
"זה כי אני עסוקה"
"זה כי אני מחוץ לצוות, פוסטר תודי בזה, אני כבר לא בתוכניות או בחבורה או בכלום- אנחנו לא חברים כמו פעם"
"כי אין לך יכולת!" היא צעקה את זה.
הוא נרתע אבל הנהן "אני מבין"
"לא רגע קיף.. חכה שנייה" היא התחננה כשהוא החל ללכת.
"אני יודע שאני חסר תועלת, אני חושב שעדיף שאני אלך- בכל זאת אני רק הסחת דעת"
"זה לא מה שהתכוונתי!"
אבל תחינותיה נשלחו לאוויר ריק.
הוא כבר זינק משם.
דמעות עלו בעינה.
איך היא יכלה להיות כל כך.. אנוכית?
קיף תמיד היה שם בשבילה.
ועכשיו כשהם ביחד..
היא כל כך אנוכית.

-----------------------------

נ"מ איימי

הסיפור נתווה בעדינות.
קודם כל היא שכנעה אותם שהם זכו בחופשה, שעוד מעט יבואו לאסוף אותם.
הוא כיבתה את כל הטלוויזיות והמסכים בקירבתם.
כבר אמרו לה מה יקרה, ההכרזות.
ואז בחמישה לשמונה בערב, כשהמזוודות היו ארוזות לחלוטין עמדו בדלתם שלושה נערים.
קיף, פיץ ונערה בשם מארלה.
הם הציגן את עצמן וליוו אותם לבחוץ.
ואז אחרי שהזהירו את איימי, הם הרדימו אותם, גורמים להם לחשוב שנרדמן בנסיעה.
כעבור חצי שעה הם היו בבית חוף נהדר, קיף אמר לה שזה הבית של אבא שלו.
הכל היה אמור להיות בסדר.
עידכנו אותה בכל מה שקורה בעולם.
והכל.. נראה מוזר.
מלחמה?
היא לא צריכה לדאוג, סופי תדאג להכל.
אחרי יום דפיקה נשמעה על דלת הבית.
ההורים שלה היו בחוץ בים, לא מודעים למה שקורה.
"איימי?"
"סופי!"
הן התחבקו וסופי נאנחה בהקלה "התגעגעתי אלייך"
"גם אני.."
"אני צריכה שתבואי איתי לוושינגטון עוד יומיים"
"מה?"
"כל הזנים התבוניים באים עם נציגים וגם אני באה, אני רוצה שתבואי איתי בתור עדה"
"עדה של..?"
"של זה שאנחנו לא אכזריים, של האופי שלנו"
"שלנו.. אלפים?"
"וגובלינים וגנומים, פגשת את סנדור ופלורי אני בטוחה שתוכלי להעיד על-"
"בטח!"
סופי חייכה.
"איימי, מי זאת?"
שתיהן הסתובבו בבהלה.
אמא שלהן עמדה למטה, נראתה מבולבלת.
סופי נרתעה "אני רק.. עובדת פה. אני הולכת"
"את מוכרת לי.."
"כנראה שנפגשנו כששחיתי או משהו"
"אה אוקיי.."
איימי חייכה "כן היא רק שאלה אם אני אבוא עוד יומיים לתחרות שחייה לא רחוק מכאן, אני טובה בזה"
"אה אני מניחה שאת יכולה ללכת"
"ישש תודה, עכשיו סופי חייבת ללכת-"
אמא שלה נאלמה "סופי?"
סופי מיהרה להיכנס לבית כשאמן הסתובבה לים.
היא שמעה דלת נסגרת, כנראה יצאה מהדלת האחורית.
"רגע? לא הייתה כאן מישהי?"
איימי נענעה בראשה "לא.. את בסדר? אולי היית יותר מדי בשמש?"
"אה.. טוב אז תצטרפי אלינו?"
"כן בטח"
והם הלכו לחוף היפיפיה.

        -----------------------------

נ"מ מארלה

"היי מארלה?"
היא הסתובבה, פיץ עמד שם.
"כן..?"
"סופי ביקשה שנעבוד עם דקס על המיקומים של השחקנים.. אבל דקס אמר שהוא עסוק והביא לי מגילות שנעבוד עליהן" הוא הצביע על כמה מגילות לידו "אז רוצה עכשיו?"
היא הנהנה "אצלך?"
"בטח"
הם זינקו לשם.
"נעלה לחדר שלי" הוא אמר בעודו עולה במדרגות השיש המהממות.
כשנכנסו לחדר שלו, כל השולחן היה מלא בניירות ותרשימים.
היא החלה לפנות כשהוא נלך להביא להם שני כיסאות.
אבל משהו צד את עינה..
מארלה רדק
מה?
היא השם הראשון שלו?
הוא נכנס וקפא.
"אתה יודע מה זה אומר?"
"מה מה אומר?"
"אתה ראית את הרשימות שידוכים שלי. ועכשיו זה.. אנחנו התאמה מושלמת?"
הוא הסמיק "כן.."
השתיקה הייתה כל כך מביכה..
"טוב נתחיל לעבוד?" מארלה אמרה לבסוף, מתיישבת.
הוא הנהן.
הם לא עשו כלום.
זה היה מוזר.. מוזר מאוד..

             -----------------------------

לא אעמיד פנים שאהבתי את הפרק..
אבל זה מה שיש.
אהבתם?
לא אהבתם?
תסתדרו!😂
סתם. תנו הערות..
ומעבר ל "לא תומכ.ת בפיץ ומארלה"
😂❤️
וצעשו כוכב אם זה לא כואב..✨