school for special creatures 2. yoonmin

1

"מי-מימיני" שמעתי את יונגי קורא לי.

"מאסטר??? מאסטר! התעוררת!" קמתי מהמיטה והתחלתי לקפוץ מהתרגשות. "התעוררת! התעוררת! התעוררת!!!" עליתי עליו והתחלתי לנשק אותו חזק.
הוא נישק אותי בחזרה ואז ג׳קסון נכנס והיו לו עוד דמעות בעיניים.

"מימיני אני מצטער... אמרתי לך שזה מאוחר מידי הוא- חי?!?!??! יונגי!! אתה חי!" ג׳קסון רץ לחבק את יונגי מהר.

"שלי שלי שלי שלי!" רצתי ליונגי וקפצתי עליו "מאסטר שלי!" חיבקתי אותו והיו לי דמעות של התרגשות בעיניים אני כל כך שמח שהוא כאן איתי עכשיו ומה שהיה לפני בכלל לא משנה.
מעכשיו אני הולך להיות גוד בוי ואם אני אקבל עונש אני אקבל אותו כמו שצריך.
לעולם לא התכוונתי לגרום להיונגי להגיע למצב כזה...
הוא פשוט התנהג ממש רע אלי ואני לא ידעתי שאני גורם לו להרגיש ככה.
באותו יום שהוא הלך, הייתי בטוח שהוא יחזור בבוקר אבל הוא לא...
הוא לא חזר.
וגם ביום למוחרת הוא לא חזר... טאהיונג התחיל לדאוג לי ולטפל בי. ולילה אחד ג׳קסון הגיע אלי והוא אמר לי שאני לעולם לא אראה יותר את יונגי ושהכל באשמתי.. באותו לילה בכיתי כל כך הרבה שהאני לא הפסקתי להקיא עד שיצא לי דם.
מזל שטאהיונג וקוקי היו שם בשבילי.. הרגשתי כל כך לבד בלעדיו.
לא ידעתי מה לעשות עם עצמי, אני דיברתי למשך הרבה זמן וגם לא אכלתי.
טאהיונג שאל אותי מה הוא יכול לעשות בשביל שאני אשתף איתו פעולה, אז אמרתי לו שאני רוצה את יונגי.
אז הוא הלך לבית של ג׳קסון ושאל אותו אם אני יכול לראות את יונגי. אבל ג׳קסון לא הסכים לו אז הוא חזר הביתה וסיפר לי מה שקרה.
התחלתי לבכות שוב ואמרתי לו שאם לא זה אז אני להיות במערה.
ג׳אנגקוק עלה לטאהיונג על הגב וטאה החזיק אותי מקדימה, הוא התחיל לרוץ לכיוון המערה בכוח שלו.
כשהגענו לשם רצתי מהר לתוך המערה ונשכבתי על המיטה.
חיבקתי את השמיכה והתחלתי לבכות בקול.

"מימיני!??" ג׳אנגקוק קרא בדאגה לתוך המערה ואז ראיתי את השער זז קצת כאילו הוא נוגע בו.
התעטפתי בשמיכה שהזכירה לי את יונגי ויצאתי מהמערה.

"מימיני בסדר" בכיתי לתוך הם לא הבינו מה קורה אז אני סיפרתי להם הכל... ולמה המערה הזאת כל כך חשובה לי וליונגי.
כשבאתי לחזור בחזרה לתוך המערה ג׳אנגקוק בדיוק החזיק לי את היד ואיך שהוא הוא נכנס יחד איתי.

"היי! תכניס אותי גם!" טאהיונג דפק על השער יצאתי שוב , החזקתי לו את היד והכנסתי אותו לתוך המערה.
רצתי לתוך המיטה וזה הרגיש כאילו יונגי מחבק אותי. וזה הרגיע אותי כל כך.
טאהיונג וג׳אנגקוק היו בשוק עוד מהמערה ומהציורים שחרוטים על הקירות. הם הסתכלו אחד על השני, וטאהיונג ישר נישק את ג׳אנגקוק חזק.

"הלוואי שגם לנו יש אחד כזה..." ג׳אנגקוק ציחקק.

"לא... למה שתרצו את זה אתם זכיתם לחיות ביחד לנצח בלי שנים של ייסורים... ואולי ואולי זה הגילגול הזה שאני ומאסטר ניהיה ביחד." התחלתי לבכות שוב וחיבקתי את השמיכה חזק יותר.