school for special creatures 2. yoonmin

10

התעוררתי באמצע הלילה ממש צמא, אז ירדתי למטה למטבח לשתות מים.
פתחתי את המקרר והוצאתי את הבקבוק מים הראשון שראיתי, לא באמת הסתכלתי יותר מידי... אני היחיד ששותה מים בכל מקרה... תיפסתי על השייש, הצאתי כוס מהארון וקפצתי בחזרה לרצפה.
מזגתי לעצמי מים לכוס והתחלתי לשתות.
"טעם מוזר.... מימיני לא אוהב" מילמלתי לעצמי והמשכתי לשתות כי בכל מקרה הייתי צמא.
כשסיימתי את כל הכוס התחלתי להשתעל משהו שרף לי בגרון... מים לא עובדים ככה.. הייתי מבולבל אבל גם עייף כי זה אמצע הלילה. מזגתי לעצמי עוד כוס כי עדיין הייתי צמא הפעם מזגתי קצת פחות.. וגם שתיתי את זה לאט יותר.
הראש שלי התחיל להסתובב בלגימה הראשונה שלי מהכוס השניה. הכוס נפלה לי מהיד ואני נפלתי על הרצפה כמה שניות אחר כך.  החזקתי את הראש שלי וכל המטבח התחיל להסתובב סביבי נלחצתי והתחלתי לבכות.
"מאסטר~~" בכיתי בשקט, יונגי ירד מדרגות ובקושי יכולתי לראות את הפנים שלו.

"מימיני! מימיני!" הקול של יונגי הידהד לי בראש הרגשתי שהוא תופס אותי בכתפיים ומנסה לנער אותי טיפה כדי שאני אוכל לצאת מזה.
הוא הרים אותי אליו ולקח אותי מהר לשתוף פנים במים קרים שזה קצת עזר לי. התחלתי לראות יותר טוב אבל עדיין לא יכלתי לדבר או להבין מה יונגי אומר לי.
יונגי התחיל לצעוק עלי אני כן שמעתי אותו אז אני כן התחלתי לבכות אבל לא הבנתי שום דבר.
היד שלי זזה לאט לכיוון העין שלי ניסיתי לנגב לעצמי את העין אבל זה היה קשה, הרגשתי כאליו מישהו מושך את היד שלי למטה.
יונגי הניח כוס מול הפה שלי וידעתי שאני צריך לשתות את זה שתיתי את מה שהוא הביא לי וזה היה מים.
הרגשתי הרבה יותר טוב והתחלתי להבין את כל הצעקות של יונגי.
רובם היו עונשים, כמו לשבת בפניה למשך כל היום, בלי משחקים, בלי נשיקות, בלי חיבוקים, בלי כירבולים, יונגי לא ירים אותי וכל זה למשך כל היום. וכשקוקי וטאהיונג יגיעו אני יכול להגיד להם רק שלום ואז אני אצטך לחזור לחדר.
התחלתי לבכות אפילו יותר מכל העונשים האלה למרות שאני בכלל לא הבנתי למה... סך הכל רציתי לשתות מים... קיבלתי את העונשים של יונגי ואני לא התווכחתי איתו אבל הייתי עצוב שאלה העונשים שלי...
יונגי הניח אותי על הרצפה  וכשהשליטה על גוף שלי חזרה הבנתי שהאוזניים שלי למטה ממש וזנב שלי היה רפוף מאוד. לא אמרתי כלום ופשוט בהיתי ביונגי הולך בחזרה למיטה.
הלכתי אחריו והתיישבתי על הרצפה בפינה הרחוקה של החדר העיניים שלי נסגרו מעצמן ונרדמתי.

התעוררתי שוב בבוקר והייתי עטוף בשמיכה, הייתה צלחת של אוכל מולי אכלתי את מה שהיה בצלחת כי הייתי ממש רעב. זחלתי על ארבע בשקט עד שהגעתי לתיק שלי והוצאתי משם את המחבקת ציורים שלי ועיפרונות צבעוניים..
עליתי על המיטה מהר ולקחתי משם את הדובי שלי. חזרתי לפינה והסתובבתי עם הראש לקיר חיבקתי את הדובי שלי כאילו הוא יונגי ונאנחתי. הדבר הכי מעצבן זה שהוא אפילו לא נתן לי להסביר את עצמי... התחלתי לבכות בכי חלש בזמן שאני מצייר כל מיני דמויות שאני זוכר מהחלומות הטובים שלי וזה עזר לי להרגע קצת.