school for special creatures 2. yoonmin

20

"בוקר טוב בייבי...." יונגי העיר אותי.

"דיי" אמרתי בקול עייף וחסר סבלנות, לא רציתי לקום מהמיטה ולא רציתי שיונגי ילך.

"מה? מה זה דיי? אתה אומר למאסטר דיי?"

"כן." הסתובבתי עם הגב אליו , יונגי סובב אותי אליו בחזרה באגרסיביות והסתכל עלי עם פרצוף כועס.

"אפשר הסבר??" הוא שאל בתוקפנות, עשיתי פרצוף עצוב ולא עניתי לו. "אוקיי... אז מימיני לא יצא היום מהחדר בכלל. ואתה לא יכול לשחק בשום דבר או לצייר. תלמד לקח על ההתנהגות שלך ." יונגי אמר בקול כועס וקם מהמיטה, הוא הלך להתארגן ויצא מהחדר.
'אויי לא... עכשיו מאסטר הולך להיות עם וונהו כל היום! אתה כל כך סתום מימיני' חשבתי לעצמי, אחרי כמה שעות השתעממתי לראות טלוויזיה... אז הלכתי להתחבא בארון 'מימיני יודע שמאסטר לא מסכים לו לשחק אבל משעמם למימיני ממש... ולארון יש ריח ממש טוב של מאסטר אז זה הריגע אותי...' לקחתי את הכדור צמר שלי לתוך הארון ושיחקתי בכדור בבכי ובגעגועים ליונגי עד שנרדמתי.

התעוררתי עם תחושה מוזרה, לפתע הארון מרגיש גדול יותר ממה שהוא היה לפני שנרדמתי.
שיפשפתי את העיין שלי וראיתי פרווה לבנה.. 'הפכתי ל... חתול?' חשבתי לעצמי מבולבל וניסיתי לדחוף את הדלת של הארון כדי שתפתח. אחרי הרבה מאמצים הצלחתי לפתוח את הדלת הכבדה יצאתי החוצה הייתי עטוף בחוט צמר מסביב לבטן, לצוואר שלי, כמה פעמים מסביב לרגליים שלי שאני בקושי יכלתי ללכת והחוט נגרר אחריי בחדר.
"בייבי ארוחת צהריים... סורי שלא הבאתי לך ארוחת בוקר, אתה בטח ממש רעב." יונגי נאנח והניח את הצלחת על השידה.
'מימיני באמת היה ממש רעב.. אבל עכשיו מאסטר יכעס עלי אפילו יותר כשהוא יראה אותי ככה.. אני הולך למות' התחלתי לבכות שוב שהמציאות זה נשמע כמו יללות קטנות.
"קיטן?" יונגי שאל בלחץ והתחיל לחפש אותי בחדר, אני הייתי ממש צמוד לרגל של המיטה הצלחתי להגיע עד לשם כי החוט היה תקוע במשהו. יונגי מצא אותי והרים אותי אליו וזה גם לחוט לחנוק אותי.
"מימיני???" יונגי שיחרר אותי מהר מהחוט והחזיק אותי צמוד אליו הרגשתי את הלחץ שלו כשהוא הבין שהוא כמעט הרג אותי וזה גרם לי לבכות אפילו יותר.
"אני מצטער אני כל כך מצטער!" הוא חיבק אותי בעדינות.
"מה קרה?? למה אתה ככה??" הוא שאל בדאגה.

'מימיני רצה לשחק מחבואים והוא ידע שמאסטר לא מסכים לו אבל למימיני היה ממש משעמם... ואז מימיני רצה גם את החוט צמר שלו... ואז מימיני נזכר שהוא קיטן רע ומאסטר שונא את קיטן אז הוא בכה כי הוא רצה שמאסטר כבר לא ישנא את קיטן וקיטן התגעגע למאסטר הרבה הרבה ואז קיטן נרדם ואז קיטן התעורר ככה..' חשבתי וידעתי שיונגי קורא לי את המחשבות.

"קיטן שלי כמה פעמים אני צריך להגיד לך את זה שאני לא שונא אותך כשאני כועס עלייך... אני לא יכול לשנוא אותך אף פעם אני בחיים לא אשנא את הקיטן שלי...אני כעסתי על ההתנהגות הלא ברורה שלך פתאום אתה הייתה ממש לא ברור ואז הייתה חוצפן..."