~פרק 14~

312 30 1
                                    

נ.מ- הארי:
״אין מצב שלא ידעת מזה.״ אני אומר לנייל, ״אני נשבע לך שזאת פעם ראשונה שאני שומע שהוא הולך לפסיכולוגית.״
״אתה רציני נייל?״ אני מביט בו, ״כן.״ הוא רציני.
״אתה דואג לו?״
״ברור שאני דואג לו. אני לא רוצה שיקרה לו משהו..״
יש בינינו שקט, ״אני יכול להשמיע לך משהו?״
הוא מהנהן ואני מפעיל את ההקלטה שורוניקה הקליטה במהלך הטיפול.
״אני.. לא יודע.. מה להגיד, הארי. זה אמיתי?״
״כן. הייתי בטראנס של היפנוזה.״
״זה.. מטורף.״
״אני רוצה לנסות שוב. אתה תוכל לשאול אותי
שאלות?״
״רגע, מה? איזה שאלות?״
״אני חושב שאני יודע איך להיכנס לטראנס בעצמי, אבל אני צריך שמישהו יכוון אותי.״
״אז אתה רוצה שאני אעשה את זה?!״ הוא מתחיל להילחץ, ״כן.. בבקשה!״
״די נו הארי זה מלחיץ אותי.״
״אתה לא עושה כלום! אתה רק מכוון אותי בזמן ושואל אותי שאלות על מה אני רואה בסביבה ואיך הם קשורים לחיים שלי.. כמו בהקלטה.״
״זה ממש דחוף לך?״ אני מהנהן, ״טוב נו..״ הוא נכנע ואני נשכב על הספה.

נ.מ- נייל:
תוך פחות מ20 דקות הארי נכנס לטראנס.
אין לי מושג מה אני צריך לשאול אותו..
״הארי?״ הוא לא עונה, ״הארי תספר לי מה אתה רואה, באיזה שנה אתה, איפה אתה נמצא..?״ אני מבקש ממנו כמו שורוניקה מבקשת ממנו, ״אני נמצא ב.. בניו יורק... השנה היא 1992, תחילת שנות ה90. הכל צבעוני ותוסס.״
מה אני אמור להגיד עכשיו..?
״אוקיי.. תמשיך.״
״אני בן 9. ברחתי מהבית כי גיליתי שאני מאומץ.״
״איך גילית?״
״האבא האמיתי שלי אמר לי.״
״מה זאת אומרת? בן אדם זר אמר לך שהוא אבא שלך ואתה האמנת?״
״לא... אני הלכתי איתו לעשות בדיקות די-אן-איי.״
״מה ההורים שלך אמרו?״
״הם לא ההורים שלי!״ הוא צועק ממש כמו ילד קטן, ״הם... הם חטפו אותי. חטפו אותי מההורים האמיתיים שלי רק בגלל שלא יכלו להביא ילדים.״
״אתה גר עכשיו על ההורים האמיתיים שלך?״
״רק עם אבא שלי.. אמא שלי עזבה.״
״למה היא עזבה?״
״כי היא בוגדת באבא שלי. אני ראיתי אותה עם מישהו אחר ואמרתי לה שכדאי לה לעזוב לפני שתשבור לאבא שלי את הלב.. והיא עשתה את זה.״
״איך קוראים לך בתקופת הזמן הזאת?״ אני מרגיש ממש כמו פסיכולוג, ״קוראים לי דניס.״
״תספר לי איך אתה נראה.״
״יש לי שיער כמעט בלונדיני עם עיניים כחולות, יש לי גוון עור לבן ויש לי צלקת די גדולה ליד העין.״
״איך קוראים לאבא שלך?״
״כריס..״
״ממה הצלקת? איך קיבלת אותה?״
״מי שחשבתי שהם ההורים שלי אמרו לי שנפלתי כשהייתי קטן, אבל גיליתי ש.. יום אחד הם רבו ו״אבא שלי״ ניסה לזרוק על ״אמא שלי״ בקבוק זכוכית. היא הרימה אותי כדי להגן על עצמה וזה פגע בי.. זה קרה כשהייתי תינוק..״
אני נדהם לרגע אבל מנסה להיזכר בסוג השאלות שורוניקה שאלה, ״יש למישהו מתקופת החיים הזאת קשר בחייך העכשוויים?״
״כריס.. כלומר, אבא שלי.. זה... לואי.״
״לואי טומלינסון.״ אני מוסיף והוא מהנהן.
״הארי.. אני רוצה שתתעורר, אוקיי?״
עוברת עוד דקה ועוד דקה והארי לא מתעורר, ״הארי? קום!״ אני פוקד עליו.
״אני עומד למות, אני מרגיש את זה.. לא נשאר לי הרבה זמן.״
״מה?!״ אני נבהל, ״הארי למה אתה לא קם?״
״אני.. אני לא מצליח.. אבל טוב לי כאן. המוות לא מפחיד כמו שכולם מתארים אותו..״
״הארי קום.״ אני ממשיך להילחץ.
הוא מתחיל להתנשם בכבדות ולהשתעל, ״הארי, מה קורה?״
״אני מתקדם לעבר האור הלבן.. עוד קצת ועוד קצת.. ועכשיו אני פשוט צף.״
״הארי זה לא מצחיק אותי, קום עכשיו!״
״אני לא מצליח.. אני גם לא רוצה..״
פאק!!!

Always you ~Larry stylinson~Where stories live. Discover now