Always you ~Larry stylinson~

~חלק 17~

נ.מ- הארי:
אנחנו נעמדים זה מול זה.
פאק כמה התגעגעתי אליו.
״השתנית.״ אני מתחיל להגיד, ״במה השתניתי?״
״הארכת את השיער, רזית נורא ואתה נראה עייף.״
הוא מחייך, ״כי אני עייף.״
״למה אתה עייף?״
״סתם עייפות..״ הוא מנסה לשנות נושא,
״אתה רצית שנדבר.״ אני מזכיר לו, ״נכון.. זה נראה שאתה לא רוצה.״
״למה שלא ארצה?״
״כי אתה אדיש לעניין. בכל זאת, לא דיברנו 4 שנים.״
״אני יכול להגיד לך משהו לא קשור?״ הוא מהנהן, ״אני גאה בך. אני ראיתי כל מה שעשית, כל הצלחה שלך ואני באמת שמח בשבילך.״
הוא מחייך, ״תודה. אני גם ראיתי הכל. אתה מדהים. כלומר, מה שעשית היה מדהים.. השער בווג והכל.״
הפעם אני מחייך אליו,
״התגעגעתי אליך.״ ״התגעגעתי אליך.״ שנינו אומרים ביחד.
״אני מצטער על איך שהתנהגתי. די נלחצתי כשהתקרבנו בקשר. הייתי נורא מבולבל אבל לא ידעתי שהקשר שלנו עשה לי רק טוב והמרחק עשה לי רע!״
״למה רע? מה קרה לך מאז שניתקנו קשר?״
״אני לא ישן בלילות, התחילו לי חרדות, כל פעם לפני שאני עולה לבמה אני מתמלא בפחד שאולי אראה אותך בקהל ו.. לא יודע.״
״למה פחד?״
״כי לא ידעתי מה אני אגיד לך ביום שאראה אותך.״
״בגלל זה הגעת לורוניקה?״
״כן.״ אני עונה בקצרה, ״למה אתה הולך אליה?״
הוא מסתכל עליי רגע אחד קצר כאילו חושב, ״חלומות.״
״איזה חלומות?״ הוא מגלגל עיניים ומחייך, ״עליך.״
״עליי?״ אני מופתע, ״מה חלמת עליי?״
״שאנחנו חיים ביחד ושטוב לנו.״ אני מחייך, ״למה אתה מחייך?״
״כי אני יודע שלא רק לי היה קשה בזמן הנתק.״
״אין לך מושג אפילו כמה.״ אנחנו צוחקים.
ליאם נכנס ומצטרף לנייל שבסלון.
״הרכּב מלא, אה?״ הוא מחייך, ״הרבה זמן שלא היינו כולנו.״
״נכון.״ אנחנו מסכימים, ״מה איתכם?״ הוא מצביע עליי ועל לואי, ״מה איתנו? אנחנו בסדר.״ לואי עונה, ״אנחנו שמחים בשבילכם.״ נייל אומר וליאם קם, ״לאן אתה הולך?״ לואי שואל, ״לא דיברנו 4 שנים.. באמת נראה לך שלא נצטרך להשלים פערים? קדימה, בוא.״
אני מסתכל עליהם הולכים למטבח ולא מפסיק לחייך.
״על מה דיברתם?״ נייל שאל בעיניים נוצצות, ״על כמה שהתגעגענו זה לזה.״
״אל תתקדם יותר מידי בקשר שלכם. אני יודע שאתה עדיין רוצה אותו ושהוא רוצה אותך אבל אם זה יתקדם מהר מידי אז זה יהרוס לכם.״
אני מסתכל עליו ולא אומר כלום, ״אתה צודק אבל גם טועה. הפסדנו יותר מידי זמן.״
״זה לא משנה כמה זמן הפסדתם, זה משנה כמה זמן יקח לכם לחזור למה שהייתם.״
אני ממשיך להסתכל עליו, ״אין מצב שלא הרגשתם קצת מוזר בזמן שדיברתם.״
״די נייל.״
״למה די? זאת האמת. עדיף שתשמע אותה ממני.״
ליאם ולואי חוזרים מהמטבח מחובקים.
אני מרגיש רע שבגללי הם לא דיברו כל הזמן הזה.
״אז מה עושים היום?״ ליאם שואל, ״נצא לבר. נחגוג את החזרה שלנו.״ אני מציע וכולם מסכימים.