~חלק 46~

237 20 3
                                    

נ.מ- לואי:
שבועיים.
שבועיים עברו מאז שהארי ראה אותי על הצוק.
הוא חשב שאני עומד לקפוץ או לא יודע מה, אבל הוא לא יודע שאני הבטחתי.
אני הבטחתי לאמא שלי שאני אחיה למענה. לשים קץ לחיים שלי יהיה מעשה כל כך אנוכי ואגואיסטי שישאיר את כל מי שאוהב אותי עצוב וכאוב.
אבל.. מי אוהב אותי בעצם?
פרדי, הוא הבן שלי. הוא אוהב אותי אהבה ללא גבולות, זאת החובה שלו כבן שלי וזאת החובה שלי כאבא שלו.
לוטי, פיבי, דייזי, ארנסט ודוריס. גם הם אוהבים אותי.. אבל הם גרים רחוק ממני והם כועסים עליי שאני לא בא לראות אותם תמיד.
ליאם ונייל, גם להם אני חשוב, לא? אני די בטוח שכן.
אבל הם יוכלו להסתדר בלעדיי.
עוד מחשבה ועוד מחשבה חודרת לראשי ומסבכת לי את הראש.
אני חושב מה אני מתכוון לעשות.
אני והארי כבר לא נהיה ביחד, זה בטוח.
אני מחליט ללכת לבר בערב, לשתות קצת ולנקות את הראש.
אני מגיע לבר ומתחיל לשתות.
טוני, חבר טוב שלי הגיע איתי.
אחרי שסיפרתי לטוני על הריב שלי עם הארי הוא הציע לי לצאת איתו, סירבתי.
הוא לא הסגנון שלי.. הוא לא הארי.
אבל החיים קצרים מידי כדי לא לעשות טעויות אז הזמנתי אותו לצאת איתי לבר.
אנחנו צוחקים, נהנים ושותים עד שעה מאוחרת.
אנחנו יוצאים מהבר מתנדנדים ושיכורים אבל אנחנו עדיין מודעים. אנחנו רק צוחקים בלי הפסקה, למרות שזה צחוק מזויף. בקרוב הוא יהפוך לאמיתי, כשאני אשכח מהארי.
אנחנו מתיישבים על ספסל בפארק החשוך והריק מאדם.
אני מחזיק את הבטן שלי מרוב שהיא כואבת לי מהצחוק.
״אף פעם לא ראיתי אותך שיכור.״ הוא אומר, ״תמיד יש פעם ראשונה.״
הוא מניח את ראשו על הכתף שלי ואני מלטף את ראשו.
ולרגע.. שכחתי כל מה שאני מרגיש להארי.

Always you ~Larry stylinson~Where stories live. Discover now