Chosen wolf

Part 16

פוב לואי:

פתחתי את עייני ושמתי לב שאני והארי נרדמנו על המיטה שלי, הוא מחבק אותי עם זרועתיו מסביב אגני ואני מתקרב אליו.
הוא עדיין ישן, אני חושב שנרדמנו רק שעה, אבל השעה כבר חמש מה שאומר שאני צריך ללכת לעבודה ממש עוד מעט.
״הארי.. אני- אני צריך-״ קמתי באנחות והוא הסתובב במיטה.
״ללכת?״
״כן יש לי עבודה״ אמרתי והוא הינהן.
״אוקי.. להתראות״ הוא אמר וחזר לישון.
״אתה לא הולך?״ שאלתי אותו בזמן שאני משפשף את עייני.
״אני אלך עוד מעט.. אל תדאג אף אחד לא יראה אותי, להתראות״ הוא אמר והתכרבל בתוך עצמו.

יצאתי מהבית ולא היה אף אחד בסלון, שהגעתי לחנות כרגיל חיכו לי החולצה הירוקה והקופה הבודדה, בלי אף אחד.
היו מספר אנשים בסופר ופשוט ישבתי והסתכלתי על אחד העיתונים הזרוקים.

״לואי?״ הרמתי את עייני לקול המוכר וראיתי את קיילין מולי מחזיקה מספר מוצרים בידה.
״קיילין״ אמרתי בחיוך די מזויף כי לא הייתי כל כך במצב רוח.
״הכל בסדר?״ היא שאלה מיד והינהנתי.
״בטח״ אמרתי והיא הינהנה.
״ממתי אתה עובד פה? אף פעם לא ראיתי אותך״ היא אמרה בחיוך והושיטה לי את מספר המוצרים והעברתי לה בקופה.

הרגשתי לפתע את ציפורניי חדות ומן סינוור כזה.
״ל-לואי!״ היא לחשה ומיהרה לשים לי את משקפי השמש שלה.
״למה את-״
״זה לא אני! אני בכלל לא יודע איך זה קורה!״ צרחתי בכעס וכל החנות הסתכל עליי, קיילין הביטה בי ובלעה את רוקה.
״הכל בסדר, אני מצטערת״ היא אמרה לכל מי שהביט בנו בחנות ובאה לידי בקופה.

״לואי תשב רגע״ היא אמרה והתיישבתי, משכתי באפי והרגשתי דמעות קלות עולות לעייני.
״מה קרה, תביט בי הכל בסדר״
״אני לא רומה את זה אני כבר לא יכול לחכות להפסיק את זה, אני לא רוצה להיות ז-״
״ששש...״ היא אמרה לי ונאנחתי.

״את-אתה מתכוון להשתנות חזרה?״ היא שאלה בדאגה והינהנתי.
״אבל- הארי-״
״גם את יודעת?״
״זה די קל להבחין״ היא אמרה, אני לא מבין איך כולן הבינו שיש בינינו משהו לדעתי אנחנו מסתירים את זה די טוב.
״הוא הסכים איתי שנחפש את האבקה ואז נחליט״ אמרתי ופניה היו נראות מסוקרנת.
״הוא באמת הסכים לזה?״ היא שאלה והינהנתי.
״ואו״ היא הייתה בהלם ובלעתי את רוקי.

״אהמ?״ מישהו שאל מחוץ לקופה ומיהרתי להעביר לו את הדברים.
בלי לשים לב ציפורניי דקרו את הבן אדם והוא נאנק בכאב.
״אאוץ תזהר!״ הוא צעק.
״למה לעזעאל יש לך ציפורניים כאלה מבחילות?״ הוא שאל ומיהר לנגב את הדם שירד בידו ומיהר לצאת מהחנות.
״ר-רגע קיילין- אני- הוא- לא הפכתי אותו ל-״
״תרגע אתה לא, אנחנו יכולים להפוך בני אדם לזאבים רק בליל ירח מלא״ היא אמרה בשקט והינהנתי.

״אני פשוט שונא את זה״ אמרתי וחזרתי להתיישב.
״גם אני שנאתי את זה בהתחלה.. וגם נייל, אבל תראה אותו עכשיו!״
״הוא לא דיבר איתי כבר הרבה זמן..״ אמרתי שפתאום הבחנתי כמה אני והוא התרחקנו.
״הוא מתגעגע אליך, הוא אמר לי שהוא רואה אותך כל הזמן עם הארי ולא רוצה להציק״ היא אמרה.
״מה פתאום! הוא חבר הכי טוב שלי, הוא אף פעם לא מציק״ אמרתי, אני מתגעגע לתקופות שלנו יחד, הרגילות לגמרי, ילד מוחרם וילד ממוצע משחקים פלייסטיישן, למה הכל צריך להשתנות כל הזמן?
״אתם תמיד יכולים לחזור לזה״ היא אמרה, והיא צודקת.

״בכל מקרה.. אני אגיד לך משהו לואי.. הארי- אתה חשוב לו, ברמה שלא חשבתי שבן אדם יכול להיות חשוב לו ככה, אם אתה עוזב אותו, הוא יחזור להיות כמו פעם, ופעם- טוב פעם זה לא היה טוב״ היא אמרה ובלעתי את רוקי, בחיים לא חשבתי שאני אעמוד על חבל דק כמו זה, אני תקוע פשוט בלי שום דרך מוצא, אני כל כך מבולבל.

פוב הארי:

יצאתי מהחלון של לואי ורציתי לפנות לבקתה שלי ביער אבל משהו משך אותי לתוך העיר, חזרה לזכרונות.
שהסתובבתי בעיר עברתי ליד הבית ספר שלמדתי בו, הרגשתי כמו גוש שעולה בגרוני והחזקתי הכל פנימה למטה, קשה לי להסתכל לכאן, למקום שהייתי כאן כלום ושום דבר, בלי זאין אני באמת לא יודע מה הייתי עושה.

אחרי שהסתובבתי מסביב הבית ספר הרגשתי מישהו שאוחז בכתפי.
״הארי?״ שמעתי קול מבוגר וראיתי את המנהל של הבית ספר, המנהל סם.
״הארי זה באמת אתה!״ הוא אמר והוא בכלל לא נראה שונה, אותו זקן לבן, שיער חצי קרח, תמיד היינו קוראים לו המנהל סנטה קלאוס.
הוא הבן אגם היחיד שבאמת היה נחמד בבית ספר הזה.
״כן זה אני..״ אמרתי והיה נראה דהוא ממש בהלם מאיך שאני נראה.
״אתה נראה מדהים!״ הוא אמר וצחקתי.
״כן.. טוב אני הרבה יותר מאושר מפעם אפשר להגיד״ אמרתי והוא חייך אליי.
״טוב לראות אותך..״ הוא חייך והינהנתי, תמיד כיבדתי אותו, הוא לדעצי מנהל מדהים.

המשכתי ללכת ברחוב ובלי לשים לב הגעתי לבית שהיה נראה לי מוכר, בית נטוש ללא נפש חיה בפנים, שהצצתי פנימה יכולתי להרגיש את ליבי מתכווץ פנימה ואת המוח שלי מסתחרר, זה הבית הישן שלי.
אני זוכר כל רגע מכאן, פלאשבקים מהירים חוזרים למוחי, המכות, השוטרים, הבכי, הצעקות, ה- החתכים..

נכנסתי עוד כמה צעדים לבית הקטן והשבור, בלעתי את רוקי והרגשתי את הדמעות מבצבצות בעייני, אני לא רוצה לחזור לזה, אני לא רוצה לחזור להיות בן אדם אני לא רוצה להיות לבד, אני צריך להגיד לו.
אני לא יכול.

פוב לואי:

אחרי שעות בעבודה חזרתי, והייתי כל כך עייף, כל כך הרבה בכיתי היום שכבר אין לי כוח לשום דבר, הדבר היחיד שבא לי זה ליפול על המיטה ולהירדם.
נכנס מתי לחדר והוצאתי את החולצה הירוקה והמכוערת הזו.

״אנחנו צריכים לדבר״ שמעתי קול מאחורי וקפצתי.
״ה-הארי..״ מלמלתי והוא היה נראה רציני.
״אני מצטער שאני אמרתי את זה..״
״אמרת את מה ?״ אמרתי בדרגה והתקרבתי קצת.
״אני מצטער לואי אבל- אני מתחרט, אני לא הולך לחפש את האבקה״
הוא אמר ולסתי נשמטה טיפה.

״אבל את-אתה אמר-״
״אני יודע מה אמרתי לואי אני פשוט- אני לא יכול, אני באמת לא, ואתה גם לא חייב, אני מבטיח לך לואי יהיה כל כך טוב להישאר ככה אתה תראה ו-״
״לא! לא לא לא לא ולא! תפסיק כבר! אני לא רוצה ולא יכול להישאר ככה!״ אמרתי בצעקה ואחזתי בראשי חזק.
״לואי אבל-״
״פשוט- פשוט תפסיק ...״ אמרתי וניסיתי להרגיע את עצמי.

מיהרתי לרדת במדרגות בלי שאף אחד יראה , למזלי כולם ישנו, והדבר הראשון שעשיתי זה לרוץ לכיוון היער, הבקתה, לפני שהארי יבין לאיפה הלכתי.
ראיתי את הבקתה באופק ורצתי בכל כוחי, דפקתי במהרה על הדלת ושמעתי מנעול נפתח.

״מ-מ-לואי?״ זאין שאל בזמן שמשפשף את עיניו, כנראה הערתי אותו.
״אני צריך את זה״ אמרתי בלי לחשוב והוא לא הבין.
״אני צריך עזרה בלמצוא את האבקה, אני חייב״
״א-אתה בטוח בזה?״ היא שאל בחשש ובלעתי את רוקי.

״מאה אחוז״