"אתה יודע..." ניקו מלמל בזמן ששניהם ישבו על גבעת החצויים זה לצד זה. "לפני כמה חודשים... אתה יודע, אחרי כל מה שקרה עם קרונוס.."
ויל הנהן והביט אל עבר האופק. "כן, נו?"
"זוכר שאמרתי לך שאני נשאר במחנה ולא עוזב?"
ויל חייך. "אי אפשר לשכוח את הרגע הזה, די אנג'לו" הוא הביט בילד המוות. ניקו הרגיש את מבטו עליו, הוא סובב את ראשו והביט בו גם. "מאז אני תמיד נזכר בהבעה שלך כשאמרתי את זה..." לחש ולחייו העטו צבע ורדרד. חיוכו של ויל התארך "למרות היותך ילד מוות אתה חמוד."
"---אתה לא אמרת את זה עכשיו."
"אני בהחלט אמרתי- ועכשיו אני קצת מתחרט." שניהם הביטו זה בזה עד שהתפקעו מצחוק. "אבל ברצינות, אל תגיד את זה שוב בחיים שלך" אמר ניקו חצי
ברצינות חצי עדיין צוחק. "אני אשתדל די אנג'לו- הו דרך אגב. אתה יודע שיש מסיבה מחר, נכון?"
"מסיבה..." מלמל ניקו, "כן אני יודע סולאס."
"ו... אתה תבוא?"
ניקו גיחך. "אני לא חושב שמישהו מכאן ירצה להיות איתי יחד במסיבה שצריך לבוא אליה בזוגות. אז, אני מוותר על "התענוג"."
"למה אתה חושב שאף אחד לא ירצה ללכת איתך?" שאל ויל.
"איי איי סולאס" צקצק ניקו בלשונו, "כמה תמימות בבן אפולו אחד." ואז ניקו עשה
משהו שלא חשב שיעשה מעולם- הוא פרע קלות את שיערו הזהוב של ויל. ו.. וואו, הוא היה יותר נעים ממה שניקו תיאר לעצמו.
משהו היה שונה בעיניו של ויל. הן... נצצו. ניקו הבין לאחר כמה שניות מה עשה, הוא החזיר את ידו למקומה במהירות, "סליחה" מלמל.
ויל לא אמר דבר חמש דקות, עד שפתח את פיו. "...אני רוצה שתבוא למסיבה, ניקו."
ניקו הסתכל עליו במבט שאמר- תחזור על זה שוב?
"אני רוצה שתבוא איתי למסיבה" הדגיש ויל והניח את ידו על של ניקו.
"א-אני..." ניקו לא ידע מה לעשות או לומר. נשמע שויל כמעט והתחנן בפניו לבוא איתו. ניקו הזיז את ידו בהיסוס משל ויל. "אני לא יכול..."
"למה לא?" שאל ויל במבט רציני. ניקו נאנח. "לא נראה לי שירצו שם... בן האדס, ויל."
"ממתי אכפת לך מה כולם חושבים, די אנג'לו? אם אתה רוצה לבוא, תבוא-"
"אתה לא מבין כלום!" התפרץ ניקו והרגיש את דמו המבעבע. "אתה לא יודע מה ההרגשה של להיות שונה מכולם. זה שכולם מסתכלים עליו במבטי גועל, שרק רוצים שיגלו ביום אחד בהיר שמתתי ויחגגו על זה. אתה בחיים לא תדע איך זה לחיות בהרגשה שאתה מנודה ותהיה מנודה לכל החיים. ומעל הכל- אתה בחיים לא תדע איך זה לאבד מישהו שאתה אוהב. איך זה לאבד מישהי שאתה אוהב. זאת שהיתה המשענת שלך, הסיבה לקום בבוקר, זאת שגרמה לי לחייך כל הזמן. שאולי יש עוד תקווה בעולם המזורגג הזה. אבל גם זה נלקח ממני-" קולו של ניקו נשבר. "לך קל לומר. כולם אוהבים אותך, כל הבנות רוצות אותך, כולם מקשיבים לך- אז מה אתה לעזאזל רוצה ממני ויל?! תעזוב אותי בשקט!!!!" ניקו התנשף מרוב כעס. הוא חשק את שיניו ונעלם משם במסע צללים.
ויל נכנס ליער החצויים, היתה לו הרגשה שניקו נמצא שם. והוא צדק לפי שביל ההרס שראה על השביל, ניקו היה ממש עצבני...
הוא מצא אותו לבסוף יושב ליד אחד העצים רוטן לעצמו וממלמל כמה קללות ביוונית. הוא נאנח.
"סיימת לקלל את כל העולם כולל אותי די אנג׳לו ?" הוא התיישב לצידו "איך אתה תמיד יודע איפה למצוא אותי ? זה קצת קריפי סולאס..." ניקו דפק לו מבט.
"תראה...די אנג'לו...אתה צודק אני באמת לא יודע איך זה להרגיש את זה אבל..." ויל גיחך, "האמת היא שלא כולם אוהבים אותי אתה יודע ?" "אה כן ?" שאל ניקו, "ואיך זה ?"
ויל עמד לענות לו אך ניקו עצר אותו. "זה לא מעניין אותי סולאס. אתה רוצה שאתן לך עוד סיבה למה אני לא הולך למסיבה? אז הנה, אני לא הולך כי אני עוזב את המחנה המזורגג הזה."
YOU ARE READING
My sunlight
Fantasyניקו די אנג׳לו מפחד, פחד מהאמת ומרגשותיו אל חברו הטוב ויל סולאס האם ניקו יוכל לזכות באהבה שכל כך חלם לה ? או שמא חברותו עם ויל תהרס ? הסיפור נמצא גם אצל @Kevin_Elliott כל הזכויות שמורות למחבר ספרי פרסי ג'קסון- ריק ריירדן
