My sunlight

פרק 11-

ניקו הלך הלוך ושוב באי שקט כל אותו אחר הצהריים, הוא היה מול המרפאה, מפחד להיכנס כי לא ידע איך כולם יגיבו, בטח לא רצה שאולי יכוונו לו איזה חץ לראש. אחרי משהו שנראה כמו נצח בשביל ניקו, אוסטין סוף סוף יצא מהמרפאה. ניקו רץ אליו. "אוסטין" הוא התנשף "איך הוא ?"

אוסטין נשם עמוק "הוא בסדר ניקו, יש לנו מזל שמצאנו אתכם בזמן" הוא צחק, "החבישה הצולעת שלך די עזרה די אנג׳לו. הצלחת לעצור את הדימום למספיק זמן כדי שאנחנו נוכל לטפל בוויל כמו שצריך..." אוסטין הניח יד על הכתף של ניקו "תודה... שהצלת את אח שלי." המילים של אוסטין הפתיעו את ניקו, "אתה לא עצבני עליי ?"

"עצבני ? למה שאהיה עצבני ?"

"לא יודע, אתה לא... מאשים אותי שאני פגעתי בו ?"

אוסטין גיחך "לא ניקו אני לא, אני מאמין לך וחוץ מזה, ראיתי אותך מנסה להשתמש בחץ וקשת אין סיכוי שהיית פוגע בוויל אפילו לא מטווח אפס" הוא תקע לו מרפק.

ניקו לא ידע אם להיעלב או לקחת את זה כמחמאה, אבל בסוף החליט שזאת מחמאה. "אז... אני יכול..." ניקו הצביע לכיוון הדלת. "אה כן כן בטח אתה יכול להיכנס לראות אותו רק..." אוסטין הזהיר ואז נענע בראשו, "לא חשוב, לך תדבר איתו. הוא צריך אותך ניקו, הוא כל הזמן קרא לך כשטיפלנו בו."

ניקו היה בטוח שהלב שלו הולך לעצור באותו רגע, וויל חיפש אותו אפילו שהוא היה פצוע. ניקו הנהן ונכנס למרפאה. הוא הרגיש גוש עומד לו בגרון כשראה את וויל שוכב על המיטה, הוא מעולם לא חשב שיצטרך לראות אותו ככה. "וויל..." ניקו החזיק את היד שלו בעדינות "אני מצטער... אם הייתי נותן לך ללכת הבוקר זה כנראה לא היה קורה... אני כזה אידיוט..." דמעה אחת קטנה נפלה על לחיו, הוא היה מתוסכל.

האצבע של וויל זזה לפתע ניקו חייך קצת, שמח שוויל מגיב לו באיזו שהיא דרך. הוא לא רצה לפתח תקוות אבל לפחות הוא ידע שהוא בסדר...

ניקו התקרב קצת יותר מצמיד את המצח שלו לשל וויל ולחש "אני נשאר כאן סולאס אני לא עוזב אותך, לא עכשיו ולא אף פעם" הוא גיחך ונישק את מצחו בעדינות. האצבע של וויל צנחה חזרה למקומה. פניו של וויל לפתע התכווצו מכאב. "וויל ?" ניקו שאל בקול חלש, משתדל לא להילחץ יותר מדי. הוא ליטף את לחיו של וויל בעדינות. "אני פה..."

וויל התחיל לפתע להתנשף בכבדות, הכאב התעצם. "סולאס תירגע...זה רק אני אף אחד לא יפגע בך יותר אני מבטיח, אבל... תנשום בשבילי לאט" הוא הדגיש למרות שלא ידע אם וויל יכול לשמוע אותו או לא.

"חכה, אני אקרא לאוסטין..." ניקו אמר והתכוון לצאת, בדיוק לפני שהוא יצא מביתן המרפאה ניקו הרגיש כאב חד באיזור הבטן, כאילו מישהו נתן לו אגרוף. הוא זכר את הכאב הזה טוב טוב- זה בדרך כלל הכאב שהוא מרגיש כשמשהו קורה לנשמה.

אוי לא... אל תגידו לי-

הוא חשב והביט אחורה לכיוון וויל "חרא!" ניקו קילל בשקט, הוא רץ החוצה למרות הכאב שלו חולף על פניי כולם, אפילו לפרסי הוא לא התייחס כשראה אותו הוא רץ לחפש את כירון. "כירון!" ניקו צעק כשמצא אותו מאמן כמה חניכים בחץ וקשת. כירון הסתובב באחת והתקרב אל ניקו. "ניקו ?" הוא הסתכל עליו במבט מודאג, "איך אני יכול לעזור לך ?"