סטיב-
הדם שלי רתח מהחוצפנות של לוסי, האוזניים שלי צלצלו ולא שמעתי כלום, אני לא זוכר שאי פעם הרגשתי ככה כועס.
כעס הוא רגש לא טוב, הוא פוגע בהיגיון וגורם לנו לעשות דברים בלי לחשוב עליהם.
זה למה תמיד העדפתי להישאר קור רוח, בניגוד לאח שלי שהוא ישר פועל ואז חושב.
מתי שאחותי הוטרדה ואח שלי רצה להרוג את מי שהטריד אותה כבר חשבתי על משהו אחר, על כמה דברים שיהרסו את החיים שלו.
תכננתי את זה בקפידה בלי לשתף את אח שלי, ידעתי שהוא יתנגד לזה ורק ירצה לפגוע פיזית במאט, מאט הוא מי שהטריד את אחותי.
לא צריך לפגוע במישהו פיזית כדי להכאיב לו, הכאב הכי גדול הוא כאב נפשי.
כאבים בגוף עוברים, הכאב נפשי נשאר ואם הוא הולך הוא תמיד חוזר.
הוא משנה את ראיית המבט של אותו בן אדם, גורם לו לרצות להיפטר ממשהו ואותו בן אדם לא ידע ממה בדיוק הוא רוצה להיפטר.
בסופו של דבר זה מביא את הבן אדם למצב שהוא חייב להפסיק את זה, לא משנה איך.
העיקר שזה יפסק.
את כל זה לא קראתי ממאמר או שמעתי מהרצאה, אני חוויתי את זה מניסיון אישי.
גברים אחרים לא היו מאמינים לי בגלל המראה החיצוני שלי, בזכות המראה שלי הם חושבים שאני לא מרגיש כלום, מה שטוב בשבילי.
זה מה שאני משדר לאנשים ואמשיך לשדר את זה.
הגוף שלי נבנה יותר כשעברתי לקנדה, היה לי קשה שאח שלי בכלא.
תמיד התאמנתי כל הזמן עד שהתשתי את הגוף שלי לגמרי והפסקתי לחשוב על בראד בכלא.
זה התחיל בזה שבסופו של דבר הסכמתי להצעה של אח שלי, שהוא יפגע במאט ואני אטפל במצלמות מבלי שידעו מי גרם את זה למאט.
רק שאח שלי הרג את מאט, הוא הרס את מה שתכננתי וקנה לעצמו כרטיס לכלא, אשתו הכניסה אותו לכלא בסופו של דבר.
אמא שלי בחיים לא הייתה מאמינה שבראד היה הורג מישהו, היא הכירה אותו בתור ילד עצבני קטן אבל לא אלים.
זה התחיל אחרי שאמא ואבא שלנו נהרגו בתאונה, זאת הנקודה שהרסה את חיי.
הנקודה שבו הכל נפל, הכל נפל למטה.
החיים שלי צללו לתהום עמוק וחשוך.
סטיב-
(עבר, גיל 15)
בראד ישן עם מלאני בחדר שלו, אני עדיין בסלון כי אני לא יכול לישון כשאמא לא בבית, זה אולי נשמע טיפשי אבל בגלל החינוך של אמא שלי אני לא יכול בלעדיה.
בנוסף לזה בקצב הזה אני חושב שאפילו בגיל 20+ אני עדיין אגור עם אמא ואבא כי אני לא יכול לעזוב אותם.
צפיתי בטלוויזיה בתוכנית מצויירת על חוקר שבכל פרק מנסה לפתור תעלומה, כל פרק שונה ויש תעלומה אחרת.
בפרקים יש רמזים שפחות נראים לעין וכאלה שנראים יותר מה שהופך את הפרקים למעניינים ואם מפספסים את הרמזים אז אי אפשר להגיע לפיתרון התעלומה.
לפני שהאיש בסדרה מוצא רמז אני עוצר את הטלוויזיה, מחפש בעצמי את הרמז ואז כשאני מוצא אני ממשיך והאיש אומר את הרמז שמצאתי כך אני יודע שצדקתי.
האיש בטלוויזיה נעצר, שם יד על הסנטר שלו והסתכל למעלה במבט חושב, ישר עצרתי את הטלוויזיה וחיפשתי את הרמז.
קמתי מהספה והתקרבתי לטלוויזיה כדי שאראה יותר טוב.
סרקתי את הטלוויזיה וחיפשתי את הרמז, ידעתי שאם בראד יראה אותי עכשיו הוא היה צוחק עליי.
הוא חושב שזו תוכנית לחנונים, מה שהיא לא.
זו תוכנית מעניינת שגם בוחנת את האינטליגנציה של הצופים שלה, קשה להבחין ברמזים והעובדה שאני כן שם לב לזה ובראד לא מוכיחה הכל.
פעם אחת שאמרתי לבראד לחפש רמז הוא חיפש ואז התעצבן כשלא מצא והלך כשהוא מלמל, "אם הייתי חנון הייתי מוצא" ואבא שמע את בראד וצחק.
אחרי זה אבא החמיא לי על זה שאני מוצא רמזים כשהוא גם לא מצא.
הטלפון שלי צלצל, מרחוק ראיתי את השם של אמא שלי מופיע על המסך, רצתי בחזרה לספה וקפצתי עליה, כיביתי את הטלוויזיה כדי שלא יהיה רעשי רקע ועניתי לאמא שלי.
"אמא הגעתם?" ישר שאלתי את אמא שלי ברגע שהיא ענתה, אבא לקח את אמא למסעדה האהובה עליה בהפתעה.
היא שמחה מאוד, אני גם יודע איפה המסעדה ממוקמת והם צריכים להיות שם בעוד 20 דקות מאז שהם יצאו, זה למה שאלתי אותם אם הם הגיעו.
"סטיב ילד שלי, אנחנו.. אבא לא יחזור" היא אמרה ושמעתי את הנשימות המקוצרות שלה, זה נשמע שהיא נלחמת כדי לנשום.
"לא יחזור?" שאלתי את אמא בבלבול, אני לא מצליח להבין את הכוונה שלה.
"תקשיב סטיב, אני אוהבת אותך, אני אוהבת את בראד, אני אוהבת את מלאני. תגיד לבראד שלא משנה מה הוא אמר לי אני אוהבת אותו ותזכור שלא משנה מה קורה, אתה שומר על האחים שלך, תבטיח לי" היא אמרה והקול שלה רעד, גוש התיישב בגרוני והתחיל להיות לי חם, אין לי הרגשה טובה.
"אמא אני מבטיח לך אבל מה קור-" נקטעתי כששמעתי את הצפצוף שמסמל את סוף השיחה.
ישר התקשרתי לאמא שלי שוב והשיחה הגיעה לתא הקולי, התקשרתי אליה שוב ואמא לא ענתה.
אני מרגיש אי נוחות ולא רגוע, התקשרתי אליה שוב, שוב ושוב.
השיחות מגיעות לתא הקולי.
אני התקשרתי לאבא וגם השיחות מגיעות לתא הקולי שלו, נחתי על הספה ושמתי את הראש על הכרית, אני מרגיש שהלב שלי הולך להתפוצץ וזה מוזר.
אמא ואבא יחזרו, אין סיבה שככה אגיב.
עצמתי את העיניים, אני יודע שהם יעירו אותי כדי שאקום ואלך לישון בחדר, אמא שלי תמיד אומרת לי לילה טוב לפני שאני הולך לישון.
מחר אנחנו מכינים ביחד עוגה לאבא, היא רוצה להפתיע אותו עם עוגה מושחטת וטעימה כמו שהוא הפתיע אותה עם המסעדה.
בטח מלאני תדחוף את הידיים שלה לעוגה בזמן שבראד מחזיק אותה ונאכל כולנו ביחד כשאנחנו יושבים בשולחן.
YOU ARE READING
המזכירה של השטן
Romanceלוסי קלרסון- הגעתי לכאן במחשבה שאהיה קשורה ליחידה מסווגת, לא שאהיה קשורה לבוס קריר ומתנשא. סטיב קנדי לא נותן לי לקרוא לו אפילו סטיב, רק בוס. יש יותר מתנשא מזה? לא הסתדרתי איתו מהרגע הראשון, הוא התערב בכל דבר בחיים שלי. הלב הקפוא שלו התחיל להינמס לאט...
