Send me an angel

פרק 2

"אני אקח סלט. לא, פיצה. לא לא לא, אני אקח תפוחי אדמה."
"קירה, או שתחליטי או שתתקדמי" אמרתי ולאחר מכן ביטאתי 'סליחה' ללא קול לבחור המסכן שעבד בקפיטריה וחיכה שקירה תחליט מה היא רוצה לאכול.
"בסדר, בסדר, אני אקח תפוחי אדמה" קירה אמרה בכניעה והתקדמנו.
"פיצה פטריות" אמרתי וחיכיתי שהבחור יחתוך לי חתיכה מהפיצה המהבילה. לקחנו מים והתקדמנו לשולחן הקבוע שלנו.
"מה עשית היום בשעה החופשית שלך?" קירה שאלה.
"הלכתי להרצאה שהייתה באודיטוריום" לא מצאתי סיבה להרחיב. קירה אמנם החברה הכי טובה שלי, אבל מעולם לא סיפרתי לה על החלום שרודף אותי.
"ואיך היה?" קירה פתחה את בקבוק המים שלה והסתכלה עליי בסקרנות בעודה שותה.
"משעמם. סתם ביזבזתי את השעה החופשית. היתה לך היום שעה חופשית?" שאלתי ונגסתי בפיצה החמה.
"התבטל לי השיעור הראשון. המורה לא הגיע, אז ישבתי בחצר עם סנדר" אמרה ונחרתי בבוז.
"את עדיין יוצאת איתו?" שאלתי בחוסר אמון. סנדר הוא ה"חבר" הנוכחי של קירה. היא מחליפה חברים כמו גרביים.
"למה לא? הוא ממש חמוד, אני חושבת שאתן לו צ'אנס." אמרה והכניסה מזלג עמוס בתפוחי אדמה לפיה.
"חמוד?! יש לו שרוול קעקועים על יד ימין ועגיל! מה חמוד בזה?!" כמעט נחנקתי מהפיצה שלי.
"הוא נחמד, באופי. והוא חתיך מאוד. את צריכה לראות את השרירים שלו" אמרה בהתלהבות והעיוותי את פניי בסלידה.
"אל תסתכלי עליי ככה, את עם הטעם המוזר שלך בבנים" קירה אמרה בכעס מזיוף.
"היי! הטעם שלי בבנים בסדר גמור!" הגנתי על עצמי.
"כן? מה עם וולדן?" שאלה.
"וולדן? מה הוא קשור?" שאלתי בבלבול מוחלט.
"סתם, אולי כי הוא הקראש הסודי שלך.." אמרה והסתכלה לכל מקום חוץ ממני.
"וואו, יש לי קראש שלא ידעתי עליו! תספרי לי עוד" אמרתי בסרקסטיות והשענתי את ראשי על כף ידי, כאילו רוצה לשמוע עוד.
"נו באמת, אריס, אל תכחישי, את מחבבת אותו" קירה הסתכלה עליי ועיניה אמרו רק דבר אחד: תתוודי כבר, שקרנית.
"אני לא יכולה לחבב אותו, הוא כל הזמן גונב לי את המקום בשיעור של וובר. חוץ מזה, הוא מעצבן." קמתי והלכתי לפנות את המגש שלי.
"אבל הוא לגמרי הטעם שלך!" קירה התעקשה וקמה גם.
"אני לא בוחרת בחורים לפי מראה, קירה, מתי תביני את זה?" אמרתי ושמתי את המגש שלי על ערימת המגשים בכעס.
"מה שעוזר לך לישון בלילה.." קירה לקחה את התיק שלה והלכה לחצר. יצאתי מהקפיטריה והלכתי לאחד המבנים. בחוץ היה קר ועננים אפורים איימו להוריד גשם זלעפות. הצלצול טרטר בקול וכיוונתי את צעדיי לכיתה בה נערך השיעור הבא.

*******

"אוף, תיפתחי כבר, מטריה מטומטמת!" אמרתי בכעס ונאבקתי עם המטריה הישנה שלי. סוף היום הגיע ובדיוק כפי שצפיתי, גשם קר וחסר רחמים ירד דווקא כשהמטריה שלי החליטה להישבר.
"מסתבכת?" קול מוכר עלה מאחוריי. נו באמת, דווקא הוא?
"מה אתה רוצה, וולדן?" שאלתי בחוסר סבלנות.
"הייתי מציע לך ללכת איתי, מתחת למטריה, יבשה לגמרי, אבל נראה שאת לא כל כך רוצה" אמר באדישות ובחן אותי מכף רגל ועד ראש.
"תודה, אבל אני מסתדרת" אמרתי וחייכתי חיוך מזיוף ככל שיכולתי.
"טוב, תישארי עם המטריה השבורה שלך" אמר ועבר על פניי, יוצא לגשם עם המטריה על כתפו. רעם נשמע והגשם התחזק עוד יותר. הבטתי במטריה השבורה שלי בחוסר אונים ואז בוולדן המתרחק ונכנעתי באנחה.
"וולדן, חכה." אמרתי והוא הסתובב על עקביו באיטיות.
"כן, אריס?" שאל.
"אפשר ללכת איתך?" שאלתי בשקט.
"מה? לא שמעתי" אמר ושם את כף ידו מאחורי האוזן, כאילו כדי לשמוע יותר טוב. נהמתי וחזרתי על שאלתי בקול ברור יותר.
"את? ללכת איתי? נו ברור, למה לא אמרת?" שאל במשחק מוגזם.
"אל תגזים, וולדן" אמרתי ונכנסתי מתחת למטריה שלו.
"לאן אנחנו הולכים?" שאל.
"לתחנת האוטובוס" אמרתי והתחלנו ללכת.
"איפה את גרה?" שאל לאחר כמה דקות של שקט.
"מה?" שאלתי והסטתי את עיניי מהנחל הקטן על הכביש שריתק אותי מאוד, משום מה.
"שאלתי, איפה את גרה?"
"אצל סבתא שלי" אמרתי כאילו זה המובן מאליו.
"ואיפה סבתא שלך גרה?" הסתכל עליי.
"איתי" אמרתי במהירות ובעטתי באבן קטנה.
"ואיפה שתיכן גרות?" חייכתי לעצמי. אני מתחילה לעצבן אותו(:
"בבית שליד השכנים שלנו" צחקתי.
"ואיפה השכנים שלכן גרים?" טיק טק, טיק טק, ממש שמעתי את הסבלנות שלו אוזלת.
"לידנו" אמרתי ונעצרנו ליד תחנת האוטובוס.
"אם לא רצית לגלות, יכולת פשוט לומר" וולדן חייך.
"צריך להעביר את הזמן איכשהו" חייכתי גם וניגשתי לשבת על הספסל הקטן שמתחת לגגון התחנה. וולדן סגר את המטריה שלו וישב לצידי.
"מה אתה עושה?" שאלתי והסתכלתי עליו בבלבול.
"מה את חושבת שאני עושה? אני מחכה לאוטובוס." אמר והסתכל לשמיים האפורים.
"טוב..." אמרתי והוצאתי את הטלפון שלי כדי לבדוק מה השעה. 12.56. האוטובוס אמור להגיע בעוד חמש דקות בערך. את כל חמש הדקות האלו העברנו וולדן ואני בבהיה אחד בשניה, כל אחד בתורו. כשהאוטובוס הגיע, עליתי עליו ושילמתי לנהג, והלכתי לשבת. וולדן עלה אחרי, ואחריו אישה זקנה עם מטפחת צבעונית על ראשה. וולדן התיישב לידי, והאישה מולנו.
"אתם כל כך חמודים" היא רכנה קדימה ואמרה בחיוך.
"אנחנו לא.." אמרתי בהפתעה בעוד וולדן רק ישב וחיוך משועשע מההפתעה שלי היה מרוח על פניו.
"למה אתה כל כך שמח?" שאלתי בכעס לאחר שהאישה הזקנה ירדה בתחנה שלה.
"סתם, הצחיק אותי איך שנהיית אדומה." אמר וצחק בשקט. הסמקתי?
"מן הסתם בחורה תסמיק אם יחשבו ש.." איך לנסח את זה? "נו, הבנת למה אני מתכוונת".
"לא, למה התכוונת?" חיוכו של וולדן התרחב והוא נשען בגבו על החלון. הסתכלתי עליו במבט מאיים והוא עדיין נשאר לחייך בציפייה לתשובה שלי.
"וולדן.." אמרתי בכעס.
"מה רצית לומר?" איזה חיוך שועלי יש לו.
"אם יחשבו ששני אנשים הם זוג, זה ברור שהבחורה תסמיק."
"ולמה ככה?" הוא מנסה לגרום לי לחנוק אותו בכוונה. "למה הבחורה מסמיקה? מה, זה מחמיא לה?" כן, הוא רוצה שאני אחנוק אותו.
"סליחה, וולדן, אבל זאת התחנה שלי" אמרתי בשמחה וירדתי מהאוטובוס. סוף סוף השיחה הזאת נגמרה, חשבתי שאני אמות ממבוכה. באמת הסמקתי?
הלכתי הביתה שמחה ביותר בגלל שסוף סוף נפטרתי מוולדן. אני לא אצטרך לראות אותו בקצת יותר מ18 השעות הקרובות.

"בבית!" סגרתי אחריי את הדלת והלכתי לחפש את סבתא.
"סבתא? את בבית?" קראתי ועליתי במדרגות אחרי שלא מצאתי אותה בקומה התחתונה.
"סבתא..?" נכנסתי לחדרה והבחנתי שהיא לא נמצאת, אבל על מיטתה נחה תמונה. התיישבתי על המיטה, הרמתי את התמונה ובחנתי אותה. שני אנשים עמדו וחייכו שם, גבר ואישה. התמונה צולמה וודאי בלילה, כי עלטה כיסתה כל דבר מלבד אותם אנשים. הזוג עמד והתחבק ושמתי לב שיש משהו לבן מאחוריי הכתף של האישה. ניסיתי לגרד את זה -מי יודע, אולי זה סתם לכלוך- אבל המשהו הלבן הזה היה חלק מהתמונה. הסתכלתי על הדבר מקרוב יותר. מה זה כבר יכול להיות? מבנה כלשהו? אולי רוחות רפאים באמת קיימות.. רגע, נוצות. על הדבר הלבן היו נוצות. כנף! זאת כנף לבנה, והיא הייתה של האישה בתמונה! רגע, לאנשים אין כנפיים..
"אריס, את בבית?" שמעתי את צעדיה של סבתי במדרגות, כנראה היא חזרה הביתה גם.
"סבתא...? בואי לפה רגע, אני בחדר שלך" אמרתי וקמתי על רגליי.
"כן יקירה, מה נשמע?" סבתא נכנסה לחדר וחייכה בחום.
"בסדר.. סבתא, מה זאת התמונה הזאת?" שאלתי בחשש והראתי לה את התמונה. היא לקחה אותה מידיי והסתכלה עליה במשך כמה רגעים.
"אוי, אריס חמודה, אלה ההורים שלך" אמרה בעצב והניחה את ידה על כתפי. אלה.. ההורים שלי? התיישבתי על המיטה של סבתי ובהיתי בתמונה. היא צולמה בשחור לבן, אז ניחשתי שזה צולם מלפני יותר מארבעים שנה.
"איך.. איך זה יכול להיות? התמונה, היא צולמה לפני לפחות יותר מארבעים שנה, היא בשחור לבן" הרמתי את מבטי אל סבתא. לרגע נדמה היה שהיא חושבת על איך לענות אבל היא התפקסה והתיישבה לידי.
"סבא שלך, בעלי, צילם אותה. הוא התעקש לשמור את המצלמה הישנה שלו ולא רצה לקנות אחת חדשה, שמצלמת בצבע." אמרה, נזכרת בסבא בחיוך.
"ו... למה לאמא שלי יש כנף מאחורי הגב?" שאלתי בשקט. זה מזכיר לי את החלום שלי בצורה כל כך חזקה שפחדתי לשאול.