Send me an angel

פרק 26

"מה.. מה זאת אומרת, לעוף?" סבתי שואלת בפליאה.
"לעוף," אני חוזרת בפשטות. "לפרוש כנפיים ולא לדרוך על האדמה," אני ממצמצת ומסתכלת על סבתי כמו ילדה קטנה המבקשת סוכריה.
סבתי בוהה בי בהפתעה כמה שניות, ולפתע היא מוחאת כף ומחייכת חיוך רחב.
"כבר חשבתי שלא תבקשי!" היא קוראת. אני מחייכת כשהיא מתקרבת אליי ומחבקת אותי בחוזקה. אני מחזירה לסבתי חיבוק, וכשאנחנו מתנתקות היא שמה שתי אצבעות על מצחי.
כעבור שתי שניות אני מרגישה דשא גבוה מתחכך בקרסולי, רוח קלילה וחמימה נושבת ופורעת את שיערי, וניחוח נהדר שורר באוויר ומלטף את אפי.
אני פוקחת את עיניי, ושדה אינסופי וצבעוני נגלה להן. בינות דשא ירוק צומחים פרחים, כה יפים. יופי כזה לא ניתן למצוא בכדור הארץ.
פרחים וצמחים אחרים בצבעים שלא ראיתי מעולם צומחים מן האדמה, מתפתלים על הדשא הירוק וגדלים על שיחים קטנים.
אני מתקרבת למה שנראה כמו פרח בגוון סגלגל יפהיפה. עלי הכותרת שלו הם רק שנים, אך מהם גודלים עוד ועוד עלעלים קטנים, רכים כמו משי.
צמח אחר נראה כמו שילוב של קקטוס ושושנה; חמישה קוצים אדומים כדם, הבוקעים מפקעת צהובה המדיפה ריח מהפנט.
"לא לגעת," סבתי אומרת כשאני שולחת את ידי לגעת בפקעת הצהובה. "זה לא צמח. זו.. תולעת, אפשר לומר." אני בוהה בפקעת הצהובה עד שהקוצים מתחילים לזוז מעט - לא הקוצים עצמם, אלא פני השטח שלהם. סדקים קטנים בצורת סהרונים נפתחים על פני כל הקוצים, ומכסים אותם לחלוטין. לפתע הסדקים מתרחבים, והופכים מסהרונים לעיגולים צהובים עם נקודה שחורה באמצע. הם נפתחים ונסגרים לסירוגין, וכשאני מבינה שאלו בעצם עיניים אני נסוגה לאחור, עוצרת את הצרחה שמנסה לבקוע מגרוני.
"אולי נעבור למקום אחר?" אני שואלת בחלחלה.
"אוי, אל תדאגי. הוא לא נושך" סבתי אומרת בחיוך. "טוב, נתחיל להזיז את הכנפיים?"

שיעור המעוף שלי ארוך ומייגע יותר ממה שציפיתי. כתפיי וכנפיי כואבות, גבי דואב ורגליי כמעט לא מסוגלות לשאת את משקלי.
אומנם למדתי כיצד לקפל את כנפיי ולהעלים אותן - קל מכפי שחשבתי - איני יודעת לעוף.
כשהשמש שקעה ואיתה החום הנעים של אחר הצהריים סבתי חזרה הביתה, ואני לארמון הלבן. אני חסרת סבלנות, וברגע שאוכל לעוף אני מתכוונת לעוף ולהוציא את וולדן מהארמון השחור. אחרי שאלמד לעוף הוא לא ישאר שם אף לא דקה מיותרת.
אני מהלכת במסדרונות התכלכלים, וכמעט הולכת לאיבוד בהם, עד שאני מוצאת את שאפיק בחדר האימונים של השומרים, לבד, מרביץ לשק אגרוף מסכן.
"היי," אני אומרת בשקט והוא כמעט קופץ בבהלה. חולצתו חסרת השרוולים נדבקה לגבו, ותלתליו הבלונדיניים ספוגים זיעה.
"היי," שאפיק מתנשף. "לא ראיתי אותך שם".
אני מחייכת ומושכת בכתפיי.
"כדאי שאני, אה, אלך להתקלח. אני עוד דקה חוזר, חכי פה." שאפיק אומר באי-נוחות ונכנס לחדר המקלחות בריצה קלה.
אני נשארת בחדר האימונים ונשכבת על חמור קפיצה. עד ששאפיק חוזר אני מספיקה לבחון כל פינה מהחדר הגדול, משקי האגרוף ועד להליכונים והמשקולות.
כששאפיק נכנס לחדר במכנסיים קצרים בלבד אני מתקשה להתרכז לרגע. אני מכריחה את עצמי להסתכל על פניו ולא על גופו המרהיב. כשאנחנו מדברים עיני קופצות לבטנו ללא שליטתי. טיפת מים משיערו נופלת מידי פעם על כתפו או על חזהו, מה שמקשה את התרכזותי עוד יותר.
"רציתי לבקש טובה," אני אומרת בהחלטיות. שאפיק מסתכל עליי בשאלה.
"סבתא שלי התחילה להעביר לי שיעורי תעופה היום," שאפיק מחייך, "ורציתי לשאול אם... כשאני אוכל לעוף, אם תוכל לעוף איתי לארמון השחור שוב." חיוכו של שאפיק יורד מפניו, והוא מרצין.
"אריס," שאפיק רוכן אליי ולוקח את ידי בידיו, "אני אוהב אותך, את יודעת את זה. אבל לסכן את חיי, ובמיוחד את חייך, כדי להציל את הבן של המנהיג השחור... מצטער." שאפיק קם מחמור הקפיצה עליו ישב ומתקדם לעבר המקלחות.
"שאפיק," אני קמה מהחמור והולכת אליו במהירות. אני אוחזת בכתפו וגורמת לו להסתובב אליי.
"הוא לא חשוב," שאפיק אומר בקול רם.
"הוא חשוב לי" קולי רועד קמעה.
שאפיק נאנח. "אריס, החיים שלך חשובים לי יותר מאלה שלו," הוא אומר בתקיפות.
"אז אכפת לך מספיק לשמור עליי, אבל לא כדי לעזור לי לשמור על החבר הכי טוב שלי, שאני לא רוצה שימות?" אני שואלת ומעווה את פניי באי אמון.
שאפיק משאיר את מבטו עליי למשך כמה רגעים, עד שהוא לוחש "סליחה" ומפנה לי את גבו.
אני נשארת להביט בגבו המתרחק, בתנועת שריריו כשהוא מליט את פניו בידיו ומעביר את ידיו בשיערו, עד שנעלם לחדר המקלחות.
אני נשענת על קיר קרוב ומחליקה לישיבה. דמעות זולגות על לחיי בתחושת ייאוש שמערערת את בטחוני.
אני לא אוכל להוציא את וולדן מהארמון השחור בעצמי. הוא פצוע, ואני בספק אם יוכל לעוף בכוחות עצמו.
אני בספק אם אוכל להגיע אליו בעצמי.
"היי," קול נשי אומר בשקט.
אני פוקחת את עיני ומגלה את קמרה נכנסת לחדר האימונים.
"היי," אני אומרת בקול רועד. קמרה מתיישבת לצידי.
"שמעתי את השיחה שלכם" היא אומרת. עיני נפערות בהפתעה, אך קמרה ממהרת להסביר את דבריה.
"לופין שלחה אותי למסור משהו לשאפיק. באתי לכאן וראיתי שאתם עסוקים, אז חיכיתי בחוץ. לא יכולתי להתעלם ממה ששאפיק אמר. הוא יכול להיות כל כך קר לפעמים." קמרה מגלגלת את עיניה כאילו רגילה לכך ששאפיק מתנהג בקרירות.
"באמת?" אני שואלת בהפתעה. "אבל הוא כזה.."
"חמוד?" קמרה ממשיכה את המילה שלא מצאתי ופולטת צחוק קטן וחסר הומור. "שאפיק חמוד והכל, אבל אם לוחצים על הכפתורים הנכונים הוא יכול להיות ממש מלכת הקרח. קר, כועס וחסר רחמים" בשלב זה כבר נדמה לי שקמרה מכירה את הצד הזה של שאפיק ממש מקרוב.
"נראה שחווית את כל הדברים האלה בעצמך," אני אומרת ומושכת באפי.
"כנראה הוא ממש אוהב אותך אם הוא נתן לך ללכת בלי כל הדרמות האלה"
"הייתם זוג?" אני שואלת בהפתעה. שפתיה של קמרה נמתחות לקו דקיק והיא מהנהנת בכבדות.
"בהתחלה הכל היה ורוד," היא התחילה לספר. "היינו מאוהבים עד מעל לראש, לא יכולים לבלות שניה אחת בנפרד אחד מהשנייה. בשלב כלשהו התחלנו לריב, ונפרדנו. חברים משותפים שיכנעו אותנו לחזור, אבל המצב רק החמיר. רבנו על כל דבר קטן, על הדברים הכי מגוחכים שאת יכולה לחשוב עליהם."
"אם חדי קרן מפליצים פרפרים או נצנצים?" אני קוטעת את קמרה ברצינות, ואחרי שניה שתינו צוחקות.
"לא, אבל על דברים לא חשובים בכלל. הוא התחיל להסתכל על בנות אחרות, אני הייתי, לדבריו, 'יותר מידי נחמדה' לבנים מסוימים. דברים מכוערים נאמרו, פרידה מכוערת קרתה, אבל איכשהו אנחנו מתפקדים די בסדר אחד ליד השני, אפילו בסדר גמור." קמרה מושכת בכתפיה.
אני מרימה את גבותיי ונושמת עמוק בהלם. לא ציפיתי להתנהגות כזאת משאפיק, גם אם לא חוויתי אותה בעצמי, וזה גורם לי לפקפק בפרידה שלנו לרגע, אבל רק לרגע.
מה שבטוח זה שאני מחבבת את קמרה יותר, עכשיו כשאני יודעת עליה עוד קצת.
"אז מה, הולכים להציל את החבר הכי טוב?" קמרה שואלת בחיוך.
"באמת?" אני שואלת בהפתעה, לא מאמינה לאוזניי.
קמרה מסתכלת עליי במבט של 'את צוחקת עלי?', "עכשיו תיקצרתי לך כמעט שלוש שנים מחיי, על כמה ששאפיק בעצם חרא. אני די בטוחה שזה אומר שאני מוכנה להחליף אותו ולעזור לך".
"תודה!" אני כמעט צורחת ומחבקת את קמרה בחוזקה. היא צוחקת ומחבקת אותי בחזרה.

הויייייייי כמה זמן חיכיתי להשתמש בתמונה הזאתתתת
התגעגעתן? *פרצוף מפלרטט*
צוחקת, בטח שהתגעגעתן. רק לדעתי זה פרק קצת מיותר? סורי שייבשתי אותכן כל כך הרבה זמן, לפחות יש לכן פרק לנר ראשון!
חנוכה שמח, תשמינו ממלא מלא מלא סופגניות בבקשה❤