"כן?" אני מנגבת את הדמעות מלחיי במהירות ומסתובבת אל וולדן.
"את.. בכית?" הוא שואל בדאגה ומתקרב לחבק אותי. אני עוצמת את עיניי ושואפת את ריחו לריאותיי.
"לא, אני... יש לי, אמ, אלרגיות," אני מגמגמת לחזהו של וולדן.
נו כבר! אני רוצה לצעוק עליו. למה אתה לא מספר לי על התכנית הנהדרת שלך?
"אלרגיות?" וולדן ממלמל ומיד מרחיק אותי ממנו. "אריס, אין לך שום אלרגיות, מה קרה?" הוא שואל בדאגה. שפתי התחתונה מתחילה לרעוד, ודמעות ממלאות שוב את עיניי בצריבה חמה.
הוא תמיד גורם לי לבכות, אני חושבת.
אני פותחת את פי לדבר אך שום צליל לא יוצא. אני עוצמת את עיניי, מאגרפת את ידיי ומתחילה להרביץ לוולדן.
"וואו, וואו, אריס!" הוא קורא בהפתעה ומתחיל לחסום את אגרופיי. הוא מנסה לאסוף אותי לחיקו אך אני מתנגדת וממשיכה להכות בו באגרופיי.
"אתה עוזב אותי!" אני מתחילה לצעוק על וולדן. "אתה תשאיר אותי פה ותסתלק ל-השד-יודע-איפה עם החברים שלך ותעזוב אותי ולא תראה אותי שוב ואתה עוזב אותי וולדן, אתה עוזב אותי!" צעקתי דועכת בהדרגה ליבבה חנוקה, ידיי מתעייפות מלהרביץ ואני קורסת על הרצפה, בין ידיו של וולדן.
במשך כמה זמן הוא מלטף את גבי ומנסה להרגיע את ייפחותיי, אך לבסוף הוא מתחיל לדבר.
"את שמעת את השיחה שלי עם רים ולי?" הוא שואל בשקט.
"לא חשבת אפילו לרגע איך אני עלולה להגיב! פשוט החלטת לעזוב ואפילו לא לומר לי על זה!" אני צועקת ומביטה אל עיניו של וולדן בכעס.
"התכוונתי לספר לך!" הוא אומר, כאילו הוא מופתע מעצם העובדה שחשבתי שלא יספר.
"כן, שאתה עף ולא תראה אותי יותר?" וולדן העביר את ידו על פניו באנחה והשתתק.
שנינו הספקנו להתרומם ולעמוד שוב על הרגליים.
אני מסתכלת על וולדן מתהלך במקומו ומעביר את ידיו בשיערו, ומתאפקת לא לפרוץ שוב בבכי.
"תגיד משהו!" אני אומרת בתחינה כשוולדן שותק למשך יותר מידי זמן.
הוא נושם עמוק ומסתכל לתוך עיני. "תאמיני לי, זה לטובתך" הוא אומר ברוך.
"איך בדיוק משהו פה עובד לטובתי?!" אני מתפרצת. דמעה מלוחה זולגת ישירות לפי ואני מוחה אותה יחד עם כל השאר.
"אריס, אם נחזור לצד השחור - יהרגו אותנו, אבל גם אם נישאר כאן כנראה יהרגו אותנו, אין לנו ברירה!" וולדן אוחז בכתפיי בעדינות. הוא מזיז את אגודליו בתנועה מעגלית, מנסה להסיח את דעתי. קולו שקט, יציב ורגוע, אך מבטו מסגיר אותו.
וולדן לחוץ, מודאג, ולא מרוכז, עיניו מתרוצצות ממקום למקום.
"אז תסתתרו בכדור הארץ!" אני אומרת, ברגע גאה של צלילות. איך לא חשבתי על זה קודם?
"איך?" וולדן מביט בי בייאוש. "אין לנו אך לממן מחסה טוב, אפילו לא במדינה הכי ענייה." מסכת הרוגע והשלווה מתפרקת ו-וולדן נראה לחוץ עוד יותר.
"טוב אז לפחות.. אוף תחשוב על משהו, אני לא יכולה לאבד אותך שוב," אני אומרת חרש ומחבקת את וולדן. הוא מאמץ אותי אל חיקו בשקט ומלטף את ראשי.
אני מנסה להתרכז בחום גופו וקצב ליבו המהיר, ונרגעת בהדרגה. ידו של וולדן העוברת בשיערי עוזרת ואני כבר לא רוצה כלום, רק שנוכל להישאר כך לנצח, אחד בידיו של השני.
"את לא תאבדי אותי," וולדן לוחש לאוזני, "בשלב כלשהו מישהו יחליף את סייאוג, והוא לא יהיה השליט. אולי אז תחלוף הסכנה," וולדן מצמיד אותי אליו עוד יותר אך אני מתפתלת ומתרחקת קצת מגופו, אך לא מרפה מהחיבוק.
"מה זאת אומרת, בשלב כלשהו, אולי?" אני שואלת בזעזוע. אני מאוד מקווה שוולדן לא חושב שאני אוותר עליו בכזאת קלות.
"זה לא טוב?" וולדן שואל בהפתעה.
אני מתרחקת לגמרי מוולדן ומעבירה את אצבעותיי בשיערי הפזור.
"לא, זה לא טוב, וולדן!" זרם חדש של דמעות מציף את עיניי ללא שליטתי. כמה דלתות נפתחות וראשים מציצים מהן, מסתכלים עלינו. "אני רוצה שתהיה לידי. שתהיה קרוב אליי, לא במרחק כמה מאות או אלפי קילומטרים ממני!" אני אומרת וקולי נשבר והופך ליבבה חלושה.
אני מתאפקת שלא להתפרק לרסיסים באמצע מסדרון המחלקה המרפאת. למה שום דבר לא יכול להיות פשוט?
למה סייאוג חייב להיות כל כך רע, למה הוא חייב לשנוא את וולדן?
אם לא האיבה בין וולדן לבין אביו כל זה לא היה קורה. אף אחד לא היה מבוקש על בגידה, לא היינו מנהלים את הויכוח הזה ולוולדן יכלה להיות דמות אב אמיתית.
אבל אם לא הייתה האיבה, האם וולדן ואני עדיין היינו חברים? עדיין היינו נפגשים מתחת עץ הערבה ההוא לפני עשור וקצת?
וולדן כורך את ידיו סביבי - למרות שאני לא כל כך שמה לב לזה - ומצמיד את שפתיו למצחי. צמרמורת עוברת בגבי ואני עוצמת עיניים.
לפתע רעיון עולה במוחי - אני הרי לא חייבת להישאר פה בארמון הלבן, נכון?
"אולי אני אבוא איתכם?" אני שואלת ומביטה מעלה אל וולדן בתקווה.
"מה? לא" וולדן מוחה במהירות ונד בראשו. "בשום אופן לא." הוא אומר בנוקשות.
"למה?"
"את נשארת פה, יותר בטוח פה. חוץ מזה, את אפילו לא יודעת לאן אנחנו הולכים," גבותיו של וולדן מתקרבות זו לזו והוא חוזר ומתנגד שוב. "אני לא מסכן אותך," הוא אומר בדאגה כשהוא מביט בעיניי.
"אתה לא מסכן אותי. אני בוחרת להסתכן, ואתה לא אחראי על זה," אני משלבת את ידיי, מרוצה מעצמי.
וולדן מעביר את ידיו ממותניי אל כפות ידי ומסתכל ישר אל תוך עיניי. "את לא יכולה להגן על עצמך, במיוחד לא מפני השומרים של סייאוג. אם יגלו עלינו שנינו נתקבל לעולם המתים. בבקשה תישארי פה," עיניו של וולדן נוצצות בתחינה, והוא לוחץ קלות על ידיי.
לרגע אני שוקלת להתעקש ולא לוותר, אך מבטו של וולדן מגמד ומכווץ אותי מעצב.
"טוב," אני נאנחת. וולדן מחייך חיוך מרוצה ומחבק אותי בחוזקה.
"תודה," הוא לוחש ונושק למצחי. אני נושמת עמוק ומהנהנת בשקט.
וולדן מלווה אותי לחדרי במחלקה המרפאת - שם אני יכולה להישאר רק עוד כמה שעות, עד שלופין תחליט איפה אגור עד שהיא תגיע להסכם עם סייאוג - ואני מבקשת ממנו להישאר איתי כמה שיותר זמן.
"כמה שיותר, יותר טוב" הוא אומר בחיוך וסוגר אחריו את דלת החדר.
אוף איזה מחסום כתיבה!
אני רוצה שהיום הזה ייגמר כבר
כואב לי בכל מקום
צורבת לי העין ונמאס לי מאנשים, במיוחד מבנים וכל דבר שקשור אליהם.
טוב אולי לא מכאלה נחמדים, הם לא עשו כלום.
YOU ARE READING
Send me an angel
Fantasyאריס גרה כל חייה בלונדון, בביתה המוכר והאהוב של סבתה. אומנות הייתה התשוקה שלה, וידיה היו שליחות של כישרון הציור המופלא שלה. חייה של אריס מתחילים להשתנות כשתלמיד חדש בשם וולדן מצטרף לאחד מהשיעורים שלה. אריס מגלה דברים חדשים על עברה המעורפל, על הוריה...
