Send me an angel

פרק 27

הימים הבאים חלפו באיטיות, זחלו ונמרחו בניסיון נואש להתארך. אני מתאמנת יומם ולילה, לא מוכנה לוותר לכאב.
את הימים אני מעבירה עם סבתי בשדה, ומפסיקה בשקיעה. סבתי מתעקשת על כך שלא אהיה אפילו דקה אחת בשדה החשוך.
בערבים - ולפעמים בלילות - אני וקמרה מתגנבות לחדר האימונים של השומרים כדי שהיא תמשיך לאמן אותי. לפעמים אנו פוגשות שם את אחד השומרים, מתאמן, אך מתחמקות מהר בטענה ששלחו אותנו לחפש את שאפיק.
שאפיק התנגד בתוקף כשאמרתי לו שאני מתכננת לעוף עם קמרה, אך כל שהצליח לעשות הוא להיכנע לתחנונים של קמרה ושלי, ולחפות עלינו כשאנו מסתבכות.
"יש לכן משאלת מוות," הוא אמר לי יום אחד, וכל שעשיתי היה לחייך חיוך רחב. אבל כעת אני יושבת על הרצפה ליד הדלת שמובילה לחדרה של לופין, מחכה שהיא תקרא לי להיכנס.
אין לי שמץ של מושג למה היא בכלל זימנה אותי אליה, אבל זה לא יכול להיות טוב.
אני מנסה ככל יכולתי לא לחשוב על כל הדברים הרעים שיכולים לקרות, אך נראה שככל שאני מתאמצת כל התרחישים הכי מסויטים צפים ועולים לראש הרשימה: נתפסתי ואני לא יכולה לעוף לארמון השחור, איכשהו, בדרך קוסמית כלשהי, סייאוג שמע על התוכנית, אני לא השילוב וכל הדבר הזה היה חלום - למרות שבשלב זה אין לי שום בעיה לשמוע את זה, אבל אני לא מוותרת על וולדן - אני לעולם לא אוכל לעוף כראוי, והגרוע מכל: סייאוג הרג את וולדן וראשו אצל לופין כהוכחה - כי כבר ראינו שכנפיים כהוכחה לא עובד יותר.
לפתע קול רועש של זכוכית מתנפצת נשמע, הדלת נפתחת ושומר לבוש מדים לבנים ופשוטים יוצא מחדרה של לופין. אני קמה מהרצפה באיטיות ומציצה לחדר הגדול.
הספה האדומה של לופין עומדת כהרגלה באמצע החדר, ולופין יושבת עליה בנינוחות, כמעט שוכבת. שברי זכוכית של בקבוק יין מפוזרים ליד הדלת.
לופין לבושה בשמלה קיצית - וכמו כל פריט לבוש אחר כאן - לבנה שמגיעה עד כמעט לברכיה, שיערה האדום-כתום מפוזר בגלים על כתפיה ובידה כוס יין ורדרד.
"ילדים יכולים להיות כל כך טיפשים, לפעמים," היא אומרת בדרמטיות וגומעת בשלוק את מה שנותר בכוסה. עיניה נראות חלולות, מבטה לא מפוקס.
"את, למשל," לופין עוצרת ומצביעה עליי בלי ממש להסתכל לכיווני, "ילדה טיפשה כל כך!" היא אומרת בכעס, כמעט כאילו לא ציפתה שאהיה טיפשה, לדבריה.
אני צועדת בשקט לתוך החדר ומתקרבת קצת יותר אל לופין. עכשיו אני מבחינה בבקבוק יין עומד לצד ספתה, חצי ריק.
"רוצה קצת?" היא שואלת כשהיא רואה שאני מסתכלת על בקבוק היין. "זה רוזה" קולה של לופין הופך לפתע לרך ומזמין. מפתה, אפשר לומר.
אני נדה בראשי קלות, "לא," אני אומרת חרש.
"תגידי לי, אריס, מה בדיוק חשבת לעצמך כשתיכננת את התכנית הקטנה שלך כדי להציל את החבר הנחמד שלך? 'הו, לופין לא רוצה לעזור לי? טוב, נראה שאהיה טיפשה ואתכנן מבצע הצלה מאחורי גבה, לא יכול להיות שהיא תדע על זה!'" לופין חיקתה את קולי בכעס והתיישרה במקומה על הספה. בלעתי את רוקי בלחץ. איך לעזאזל היא גילתה את זה?!
"מי גילה לך את זה?" אני שואלת בכעס.
"יש לי אוזניים בכל מקום, יקירה," לופין אומרת בכזאת רכות, שקולה ארסי, "מלשינים קטנים." היא אומרת, כמעט בגאווה.
"את לא תעצרי אותי," אני מיצירה את עיני לעומת לופין, "אני אוציא אותו משם, גם אם זה יהיה הדבר האחרון שאעשה" לפתע אני בטוחה בעצמי כמו שלא הייתי מעולם, והתקיפות נשפכת מקולי במקהלה של סכינים חדות.
עיניה של לופין נפערות בהפתעה, והיא ממצמצת במהירות. "מישהו אמר שאני אעצור בעדך?" היא שואלת, המומה.
גבותיי מתקרבות זו לזו באי הבנה כשלופין מתחילה לצחוק. היא צוחקת, וצחוקה הרם ממלא את חלל החדר העצום ומרעיד את עצמותיי. אני צופה בה צוחקת, ולרגע היא מזכירה לי את סייאוג.
רק לרגע גם חיוכה נראה מטורף, ושמחתה מפחידה אותי כל כך עד שאני מפחדת שאפרוץ בריצה החוצה.
צחוקה של לופין נקטע באחת והיא מטיחה את כוס היין שלה בספה, וזו קופצת מהספה ונשברת על הרצפה.
"אל תתפלאי שלא תגיע עזרה כשתקראו לה, כשסייאוג יניח עליכן את ידיו." לופין יורקת בזעם. "אני לא אשאיר אותך פה תחת השגחה אך אין שום סיבה שאסכן את אנשיי כדי להציל אותך מלהיות זונת-הכוח של סייאוג, דרה" פניה של לופין מתעוותות בגועל.
אני בולעת רוק. זונת הכוח?
"על מה את מדברת?"
לופין מחניקה צחוק. "מה נראה לך? שכשסייאוג יתפוס אותך הוא יתן לך למות יחד עם לייב המסכן שלך? הו, הוא לא יתן לך את התענוג," לופין מצמצמת את עיניה לעומתי, כמו מגחכת על טיפשותי. "הוא יחזיק בך כשבויה וישתמש בכוחך, והחבר הקטן שלך ידאג שתמשיכי לעשות את זה. הרי תעשי הכל כדי שיחיה, לא כך?" לופין מביטה בשאלה. ידי מתחילות לרעוד. "את החברה שלך, קמרה, הוא יהרוג, כן. אחר כך מותה ייסר אותך ברגשות אשם".
"הוא לא יודע מה הכוח שלי"
"לא, אבל הוא יודע שזה כוח אדיר"
"איך?" פניה של לופין זורחות, והיא מחייכת. כאילו כל חייה חיכתה לשאלה הזאת.
"השאלה שלך... איך עונים עליה?" לופין שואלת. לרגע נדמה לי כי היא באמת לא יודעת איך לענות, אך אז היא נושמת עמוק ומתחילה לדבר שוב. "לפני שנים רבות," לופין הכריזה בקול, אך התחרטה: "לא, קלישאתי מידי, ונשמע כמו התחלה של משהו עם סוף טוב," אלוהים אדירים תאיטו את הלב שלי, "כשכל האנשים פה היו בורים חסרי השכלה והאמינו לכל שטות שאומרים להם - כן, זה טוב יותר - היה איש אחד שחפר בור בהר במטרה לנטוע בו עץ - איזה עץ בדיוק היה יכול לגדול על צלע ההר? - ומצא בו מגילה עתיקה. במגילה היה כתוב שיום אחד בן שחור ובת לבן יתאהבו ופרי אהבתם יישא בתוכו כח אדיר." לופין משתתקת ומזמנת לחדרה שומר, ממנו היא מבקשת שיביא עוד בקבוק יין רוזה וכוס.
"גבירתי, זה יהיה הבקבוק השלישי שלך לערב הזה," השומר משיב בהיסוס לבקשתה של לופין בהיסוס אך היא רק אומרת את התאריך של היום ומצהירה כי "מותר לי, ולך אסור להתלונן".
לרגע רציתי לשאול מה יש היום, אבל עכשיו כשאני חושבת על זה לופין מפחידה אותי יותר מידי ובמקום אני שואלת מה קרה אחר כך בסיפור שלה.
"מה ו-?" לופין שואלת בזלזול. "העץ לא גדל, האידיוט שתל אותו על ההר, הוא נפל." היא מביטה בי כאילו השתגעתי - כאילו היא לא באמת רוצה לומר את הפואנטה של הסיפור - אבל רק מביטה בי בחמלה כשהיא מבינה שאני הבנתי את הפואנטה של הסיפור לבדי.
בן השחור ובת הלבן הם הוריי ואני פרי אהבתם. הכח בסיפור הוא הכח שסייאוג דיבר עליו והכח שאמור להיות לי. הכח שלא מגיע.
"הטיפשים הבינו מהמגילה שהכח הוא רע, ובגלל זה מאז ועד היום יש הפרדה בין השחור והלבן, אבל.. טוב, יש לנו אותך כהוכחה שזה לא עבד." לופין מרימה ומורידה את גבותיה פעם אחת כמקבלת את העובדה שההפרדה לא עבדה.
"לא פעם ולא עכשיו" אני אומרת חרש. מיליון מחשבות מתרוצצות במיליון חלקי מוחי ומתערבבות מיליון פעמים עם מיליון שאלות.
אני מצליחה להדוף את כל השאלות לאחורי מחשבתי ומתפקסת על אחת.
"היה כתוב עוד משהו במגילה חוץ מזה?"
לופין מסתכלת עליי במבט של 'מה את חושבת?' מזלזל. "אם היה כתוב משהו שתינו לא היינו יושבות פה ומדברות על זה." היא אומרת ברצינות. אני מבינה מהבעתה ושפת גופה שהשיחה הזאת נגמרה.