Send me an angel

פרק 36

"היא מתעוררת"
"זוזו!"
"העיניים שלה זזות"
"נו, זוזו"
"תתרחקו"
"נו, באמת!"
אני פוקחת את עיניי באחת ושואפת בחדות. "וולדן!" אני קוראת בבהלה. ראייתי מתחדדת בהדרגה, ואני מצליחה להבין ולהיזכר שאני בארמון השחור, אך משום מה אני רואה מסביבי את לופין, סבתי, שאפיק ועוד כמה אנשים בלבן.
"איפה וולדן?" אני כמעט נחנקת. עיניי קופצות במהירות מפרט לפרט.
"וולדן בסדר גמור, הוא רק-" לופין מתחילה לדבר אך צעקה בהולה קוטעת אותה.
"אריס!" קולו הרם של וולדן מהדהד בחדר. צווארי כואב מהמהירות בה הסתובבתי בכדי להסתכל עליו. וולדן מגיח מבין לופין ושאפיק ועוטף אותי בחיבוק הדוק.
"אריס.." הוא לוחש ומלטף את שיערי ברכות. זיפים מכסים את לחייו. כמה זמן ישנתי?
אני מרגישה בקושי טיפות מים חמימות מתאספות במקום בצווארי עליו וולדן מניח את ראשו, אך מתעלמת מהן. גם עיניי לא במצב יבש כל כך.
אני מעבירה את אצבעותיי בשיערו של וולדן ולרגע נדמה לי כי חזרתי לחלום. אני מרגישה כאילו הקיץ עצמו בידי.
כשאני מרפה מהחיבוק אני מגלה שמלבדי ומלבד וולדן - החדר ריק.
"אריס.." וולדן מביט בעיניי כ-לא מאמין. בעדינות, הוא מעביר את כף ידו על לחיי. אני אוחזת בידו.
"דם" אני אומרת בפליאה לאחר שאני מגלה שפרקי אצבעותיו של וולדן מכוסים דם יבש.
פניו של וולדן נופלות. הוא אומר, "זה הגיע לו. החיים שלך חשובים יותר".
ליבי מחסיר פעימה. "א..אתה.." קולי בוגד בי. איני יכולה להמשיך את המשפט.
וולדן מהנהן מבלי לומר מילה.
מבלי לחשוב אני מתנפלת על וולדן בחיבוק חם. אני כמעט קורסת תחת עצם המחשבה שכעת הוא יתום.
אני רוצה להעיר על כך שאמר שחיי חשובים יותר. כל כך רוצה להתנגד ולומר שחיי כל אדם שווים. אבל אני יודעת שאם אעשה זאת שוב יפרוץ ריב, ושוב אתחרט שפציתי את פי.
אני משנה את הנושא במהירות, בידיעה שוולדן בטח לא רוצה לדבר על זה.
"אני..אמ, ראיתי את אח שלך," אני אומרת חרישית. וולדן קופא. במשך כמה רגעים הוא לא אומר דבר, אך כשהוא פוצה את פיו קולו סדוק ושבור. צרוד מיגון.
"גבריאל?" הוא שואל מבלי להסתכל עליי.
"בחלום" אני מאשרת.
"מ-מה.. מה הוא אמר?"
סיפרתי לוולדן על החלום, לפחות על החלק של גבריאל, וכמעט מיד החלו דמעות לזלוג במורד לחייו.
"אני זוכר את הפעם האחרונה שפגשת את גבריאל," וולדן מחייך קלושות, "זאת הייתה גם הפעם השלישית שפגשת אותו."

~~

"היי, אח קטן!" גבריאל הלך בכיוונם של אחיו הקטן, לייב, וחברתו הכי טובה, דרה.
גבריאל, שתמיד נראה לדרה קצת מבוגר מידי לגיל חמש-עשרה, חיבק את לייב בחוזקה ופרע את שיערו בזמן שזה נאבק להיחלץ מחיבוקו. הוא לא רצה להיות מובך בפני חברתו.
"גייב!" הוא קרא במחאה והזדחל אל מבין ידיו של אחיו הגדול.
"דריק!" גייב חייך והצביע על דרה. הוא תמיד היה שוכח את שמה, גם אם לייב הזכיר לו כל פעם שדיבר איתו עליה.
"דרה" דרה ולייב אמרו יחדיו וציחקקו כששמו לב.

~~

"הוא לקח אותנו לנהר, זה היה הדבר שהוא הכי אהב לעשות. לשחות." וולדן בהה באצבעותיו במשך כמה רגעים, ואז הרים את מבטו, שוב שמח כאילו לא קרה כלום.
"סבתא שלך הכינה עוגה," אמר בחיוך.
פתחתי את פי בכדי לדבר, אך קול הדלת נפתחת קטע אותי ושאפיק נכנס לחדר.
"אריס.. אפשר לדבר איתך?" הוא שואל בשקט, כך שאני שומעת אותו רק בקושי.
אני מסתכלת על וולדן בשאלה. הוא מהסס קצת, אך מדביק נשיקה קטנה על לחיי ושולח לשאפיק מבט אכזרי בדרכו החוצה.
שאפיק מתיישב על כיסא קרוב ושואל, "איך את מרגישה?"
"טוב, אני מניחה," אני אומרת, לא מרימה את מבטי מאצבעותיי.
"ממש דאגתי לך" שאפיק מצהיר. אני מרגישה את מבטו עליי, מחכה שאביט בו חזרה, אך עיניי תקועות על ידיי. אני שותקת.
"אריס, תגידי משהו"
"על מה רצית לדבר, שאפיק?" אני שואלת, מעוצבנת ממה ששאפיק אמר.
"סתם, לדבר. זה חייב להיות על משהו ספציפי?" שאפיק מסתכל על עיניי, ואני מתחרטת שהרמתי את מבטי.
"שאפיק," אמרתי בנוקשות, איני מאמינה לו.
"בסדר, באתי לשאול אם את עדיין עם וולדן, טוב לך?" שאפיק שואל ומעביר את ידו בשיערו המתולתל.
"שאפיק, אני.." אני מתלבטת ומתחבטת בין עצמי אם לומר את מה שאני חושבת. איני יודעת אם אני באמת אתכוון לזה. איני יודעת אם אני רוצה לומר זאת. "אני אוהבת את וולדן." כן, אני רוצה לומר את זה.
אני מתכוונת לזה, באמת ובתמים.
אני רוצה לצרוח את זה בכל רחבי העולם.