התהלכתי במסדרונות בית הספר, צופה בתלמידים הולכים כל אחד לכיוון משלו. הייתי הולכת לקפיטריה, לאכול, אבל השארתי את התיק עם הארנק שלי בכיתה של מיס המינג, מכיוון שאצטרך לחזור לשם גם בשיעור הבא. יצאתי מהמבנה וכיוונתי צעדיי למדשאה הירוקה בצד החצר.
"אריס!" שמעתי קול קורא בשמי והסתובבתי אחורנית. הבטתי בוולדן הממהר לקראתי והאצתי את קצב צעדיי.
"אריס, חכי רגע!" שמעתי את טפיפות רגליו על כר הדשא, ועצרתי כדי להסתובב להסתכל עליו שוב.
"מה?" שאלתי בחוסר סבלנות.
"אני מצטער, על זה שעיצבנתי אותך בשיעור" וולדן התנשף קלות והסתכל בעיניי. וולדן? מתנצל? ועוד על זה שהיה עוקצני כרגיל. זה לא דבר שרואים כל יום. או בכלל.
"א.. סליחה, אני לא יודעת מה לעשות במצב שוולדן מצטער" נדתי בראשי וצחקקתי בחוסר אמון.
"טוב, איך שאת רוצה, אני התנצלתי" אמר והסתובב ללכת.
"חכה, וולדן," הלכתי אחריו באיטיות. "לא התכוונתי" אמרתי בשקט וכמעט נתקעתי בוולדן שהסתובב אליי בפתאומיות. הוא פתח את הפה לומר משהו, אך הצלצול קטע אותו. הייתי כל כך קרובה אליו שכמעט יכולתי להרגיש את ההברה הראשונה של דבריו שהושתקו.
"כדאי שנלך לשיעור" אמר חרש והלך בלי לחכות לי.
"כן.. לשיעור" לחשתי והתחלתי ללכת.
"נו באמת.." אמרתי בתיסכול כשראיתי שדלת הכיתה של מיס המינג סגורה, מה שאומר שהשיעור התחיל, ואני מאחרת. הגברתי את מהירותי ועיניי קפצו מהדלת אל וולדן, שישב לידה בנינוחות.
"מה אתה עושה פה, אתה לא אמור להיות בפנים?" שאלתי והסתכלתי עליו בתימהון.
"ולתת לך לאחר לבד?" שאל ושמץ של חיוך עלה על שפתיו. הוא קם בשקט ונעמד ליד הדלת.
"מי נכנס ראשון?" שאל באדישות וניגשתי אל הדלת בבלבול, אוחזת בידית הקרה ומפעילה עליה לחץ בכדי לפתוח אותה.
"מדוע את מאחרת, מיס אקליי?" מיס המינג הפנתה את מבטה אליי כששמה לב שנכנסתי.
"בגללי, מיס המינג." וולדן נכנס לכיתה אחריי בצליעה מזויפת ונאחז בכתפי ל"תמיכה".
"נפלתי בהפסקה, והיה לי קשה ללכת אז אריס עזרה לי" שיקר מבלי להניד עפעף והסתכל עליי בחיוך. מיס המינג הסתכלה עליי במבש חושד ואז פנתה אל שולחנה והתיישבה.
"שבו. פעם אחרונה שזה קורה בשיעור שלי". ידו של וולדן החליקה אל מאחורי גבי, מחכה לכיף. התעלמתי ממנו והתחלתי ללכת למקומי. מבטים ולחשושים עברו בין התלמידים, שהשתתקו כשוולדן או אני עברנו לידם.
"עזרה לו, יותר נכון הוא עזר לה.."
"הם בטח סתם התמזמזו בארון של השרת.." שמעתי את הלחשושים מסביבי והסתכלתי על הרצפה בזמן שהושטתי את זרועי לכיסא בכדי למשוך אותו אליי.
"אריס, אפשר לדבר איתך לרגע?" מיס המינג שאלה והלכתי בחזרה לחזית הכיתה.
"לא לזה התכוונתי כשאמרתי לצייר אופוריה." אמרה והראתה לי את ה"ציור" שעשיתי בשיעור שעבר. "שבי ותתחילי את הציור שלך מההתחלה. אם תסיימי לפני סוף השיעור, תגישי לי והתחילי לעבוד על פסל בסגנון מופשט כמו שאר הכיתה". הלכתי בחזרה למקומי והתחלתי לצייר דבר שנראה כמו חייזר בעל שלוש זרועות. לפתע נתז חימר חום-כתום הופיע על הדף שלי והכתים אותו.
"אוי, סליחה אריס, הרסתי לך את הציור!" וולדן קרא בהתנצלות וניגש להביא לי דף חדש.
"לא וולדן, זה בסדר. יש לי רעיון" אמרתי וחייכתי.
"אפשר קצת מהחימר שלך?" שאלתי והפנתי את מבטי אל וולדן המופתע.
"ב.. בטח" אמר וקירב אליי את קערת החימר שלו.
"תודה. וכדאי שתרגע קצת עם ההתנצלויות להיום, מי יודע כמה אתה יכול לסבול ביום אחד" משכתי בכתפיי והתחלתי ליצור ציור-פסל אופורי במיוחד.
*******
"מה זה בדיוק, גברת אקליי?" מיס המינג התבוננה בציור-פסל שלי בסקרנות.
"זה הציור-פסל שלי. את רואה? איש החימר יוצא מסורגי התמונה, כלומר מהדף, והיצירה כולה מתארת את האופוריה שבחופש לאחר שהיית כבול זמן ארוך. במקרה של איש החימר, גם חופש הביטוי. עכשיו כשהוא מחוץ לציור, איש החימר יכול לעשות מה שהוא רוצה, ולא להיות באותו מקום ולעשות אותו דבר כל הזמן." הסברתי למיס המינג בגאווה.
"זה גם ציור, וגם פסל, וגם מבטא אופוריה. אז יוצא שביצעתי את שתי המטלות, לא?" שאלתי בשמחה.
"עבודה מצוינת. משוחררת" מיס המינג יצאה מהכיתה עם היצירה שלי בידיה והלכה לדרכה. מה אני עושה עכשיו? קירה לא באה היום לבית הספר כי היא חולה, וטכנית, אין לי עוד מישהו לדבר איתו כרגע. אלא אם כן, אני אלך אל וולדן ואשאל אותו על הקטע בתחילת השיעור.
"וולדן!" קראתי כשראיתי אותו הולך בחצר.
"מה זה היה?" שאלתי ובעצמי לא ידעתי באיזו נימה להשתמש.
"מה זה היה מה?" שאל בבלבול מודגש.
"למה העמדת פנים שנפצעת כדי לחפות עליי?" שאלתי ורוח נובמבר קרה הצליפה בפניי וגרמה לשיערי להצטרף גם כן.
"כי אם לא הייתי עושה את זה מיס המינג הייתה רושמת לך איחור ומעיפה אותך מהשיעור." אמר בפשטות.
"אני יכולה להסתדר בעצמי" אמרתי בעלבון.
"אבל בינתיים המצב הוא שהתרגיל שלי הציל ת'תחת שלך מרישום על איחור ומזה שיעיפו אותך מהשיעור" נראה שוולדן התחיל להתעצבן קצת גם הוא. הרוח התחזקה, אז אספתי אותו לפקעת רופפת ולא מוצלחת, כך שכל כמה רגעים הייתי צריכה להעביר קווצות שיער אל מאחורי אוזני.
"מה זה אכפת לך בכלל? למה נשארת לחכות לי ליד הדלת?" שאלתי וכיווצתי את עיניי כנגד הרוח.
"נו? יש תשובה?" שאלתי בחוסר סבלנות לאחר כמה דקות בהן וולדן עמד בשקט.
"לא יודע, בסדר? התרגלתי לראות אותך לידי בשיעור" אמר והלך. נכנעתי לרוח העיקשת ונתתי לה להעיף את שיערי הצידה. נשארתי לעמוד בשקט במקומי, המומה ממילותיו של וולדן. לא משנה מה זה אומר, זה מידע חדש וסותר לחלוטין למה שוולדן אומר בדרך כלל.
"התעוררתי" כשהצלצול טרטר והלכתי לכיוון השיעור הבא.
*******
היום זחל באיטיות ונראה כי לא רצה להיגמר. עוד כמה דקות נגמרת השעה השביעית והאחרונה שלי להיום, וכל דקה נמשכה כאילו נצח. מאותה הפסקה בה וולדן ואני דיברנו לא ראיתי אותו יותר, וטוב שכך. אנחנו לא מדברים כל כך, כל שיחה שלנו מורכבת רק מעקיצות וירידות אחד על השני. ברגע שהשיעור נגמר יצאתי מהכיתה וכיוונתי צעדיי הביתה. היום אני לא נוסעת באוטובוס, היום אני רוצה להשתחרר בהליכה. הוצאתי את הטלפון והאוזניות מהתיק הצדדי שנתלה על כתפי ושמעתי מוסיקה.
"איפה היית, יקירה? השעה כמעט שלוש וחצי אחר הצהריים" סבתא אמרה בדאגה כשנכנסתי הביתה.
"הלכתי ברגל מבית הספר" אמרתי ונשענתי בידי על הקיר בעודי חולצת את נעליי.
"טוב. ארוחת הצהריים על הכיריים, תאכלי שלא תישארי רעבה. אני הלכתי לישון קצת." סבתא אמרה והלכה לחדרה.
"שינה טובה" אמרתי והלכתי למטבח. הצצתי אל תוך הסיר שעמד על הכיריים וערמתי מלוא הצלחת מהתבשיל מעשה ידי סבתא. אחרי שאכלתי, עפעפיי נדבקו אחד לשני והחלטתי ללכת לישון. החלפתי את הבגדים מבית הספר לפיג'מה נוחה ונשכבתי במיטה. תחילה התהפכתי מצד לצד, אך אחרי כמה דקות באה השינה ואפפה אותי בחלום.
YOU ARE READING
Send me an angel
Fantasyאריס גרה כל חייה בלונדון, בביתה המוכר והאהוב של סבתה. אומנות הייתה התשוקה שלה, וידיה היו שליחות של כישרון הציור המופלא שלה. חייה של אריס מתחילים להשתנות כשתלמיד חדש בשם וולדן מצטרף לאחד מהשיעורים שלה. אריס מגלה דברים חדשים על עברה המעורפל, על הוריה...
