Send me an angel

פרק 13

"לופין יודעת" שאפיק אמר חרש.
"מי זאת לופין?"
"היא ה.. המנהיגה"
"אתה יכול לקחת אותי אליה?" שאלתי בתקווה שאדע אם החלום שלי הוא באמת חלום או זיכרון מודחק.
שאפיק מילמל משהו לא ברור ואז הזדקף במקומו. עיניו נפערו לרווחה.
"ש-שאפיק?" שאלתי בפחד.
"כן. אנחנו מיד באים" אמר וחזר למצבו הרגיל.
"מה זה היה? אל מי דיברת?" שאלתי.
"בואי. לופין רוצה לראות אותך" שאפיק קם מהפוף שלו והתקדם אל היציאה.
"מה? איך אתה יודע?" קמתי גם והחלתי הולכת אחרי שאפיק.
"היא טלפתית." שאפיק החל להסביר תוך כדי הליכה. "סוג של. היא יכולה להתמקד בבן אדם, ולראות את מה שקורה מסביבו ולדבר אליו דרך המחשבה. והיא היחידה שיכולה לעשות את זה".
הגענו לעוד "חור" ושאפיק זינק מטה באוושה קלה.
"שאפיק? לא שכחת משהו?" שאלתי בתמיהה מזויפת והסתכלתי מטה.
"אה, נכון". שמעתי את שאפיק פורש את כנפיו ותוך רגע הוא הופיע מולי.
"איך אה.." היססתי ותהיתי מה לעשות.
שאפיק התעופף קרוב יותר אליי והצמיד אותי אליו. הוא הניח את ידיי על צווארו ואמר לי להחזיק חזק.
"להחזי-" שאלתי המבולבלת נקטעה כאשר שאפיק אחז במותניי והתעופף מטה במהירות.
"תזהיר אותי בפעם הבאה שאתה עושה את זה" אמרתי והרגשתי את לחיי צוברות חום.
"לא, זה יותר כיף ככה" שאפיק חייך בשעשוע ושילבתי את ידיי על חזי בכעס מזויף.
"בואי" שאפיק החל ללכת ומיהרתי לעקוב אחריו.
הגענו לדלת רעועה שמרקמה דמה לעץ, אך הייתה תכולה כמו כל שאר המבנה.
שאפיק אחז בידית הדלת והיא זרחה בנוגה בהיר. נכנסנו לחדר עגול שבמרכזו ספת עור אדומה עם שמיכת סאטן לבנה. על הספה ישבה אישה בשנות השלושים המאוחרות לחייה, לבושה בשמלה לבנה קיצית, ושיערה האדום כדם אסוף בקליפס.
"אז את 'השילוב'?" היא שאלה אותי באיטיות.
"השילוב?" שאלתי בבלבול.
"את בת למלאכית ושד?"
"אני חושבת.." אמרתי בהיסוס.
"אני לופין," היא הציגה את עצמה והניחה את ידה על חזה, "אני מנהיגת הצד הלבן. שמעתי מהשיחה שלך עם שאפיק שאין לך כנפיים."
"אה..כן. כלומר, לא, אין לי כנפיים" לחשתי.
"את נראית מפוחדת. את מפחדת ממני?" לופין שאלה בשעשוע.
"אני לא בטוחה מה אני מרגישה כרגע" מלמלתי.
"אה," חיוכה של לופין התרחב והיא הטתה את ראשה מעט אחורנית. "שאפיק, גש אליה" היא החוותה בידה על מרחב החדר והסתכלה על שאפיק בציפייה.
שאפיק התקדם אליי ושלח את ידו אל חזי.
"וואו" אמרתי בהפתעה והרחקתי את ידו ממני.
"אל חשש," לופין אמרה בשלווה, "הוא לא יפגע בך".
שאפיק הסתכל עליי בשאלה והרפיתי מידו. הוא הניח אותה על חלקו העליון של חזי, בערך באזור ליבי.
נשימתי נעתקה לרגע והרגשתי את פעימות ליבי חזק מהרגיל תחת ידו של שאפיק.
"לחוצה" אמר והרחיק את ידו.
"לחוצה? בואי, שבי לידי" לופין טפחה ברכות על הספה לידה וחייכה בחום.
היססתי לרגע והתיישבתי לצד לופין.
"שאפיק," היא קראה והוא הרים את מבטו בהיסח דעת, "אתה יכול ללכת" לופין הסתכלה על שאפיק בזמן שהלך וחיכתה עד שיצא לפני שהחלה לדבר.
"אז את רוצה לדעת היכן הכנפיים שלך" אמרה והניחה את ידה על ברכי. הנהנתי בשקט.
"לצערי, מנהיג הצד השחור, סייאוג, הורה למצוא אותך ו.. לקחת לעצמו את כנפייך." לופין ניסתה לנסח את הסיפור בצורה הכי עדינה שיכלה.
"איך הוא.. לקח לעצמו? את הכנפיים" שאלתי, מבולבלת וסקרנית.
"אה," לופין הנהנה וחייכה בהבנה.
"אה?" עיוויתי את פניי בבלבול.
"את לא זוכרת.." אמרה במיסתוריות.
"טוב.. יש לי חלום שאני חולמת כבר כמה שנים טובות.." מילמלתי לעצמי אך כנראה לופין שמעה את דבריי ורכנה אליי בסקרנות.
"איזה... חלום?"
"לפרט?" שאלתי ולופין הנהנה ואמרה שככל היותר, יותר טוב.
התחלתי לספר את כל חלקי החלומות. 
"זיכרונות... אלה זיכרונות שלך" לופין לחשה.
"זיכרונות?" שאלתי בבלבול ולופין הנהנה.
"אחרי שסייאוג הורה לכרות את הכנפיים שלך, הוא הביא אותך לארמונו, כמו שראית בחלום. זיכרון. מה שזה לא יהיה שראית" לופין התבלבלה בעצמה.
"אבל-"
"הוא גירש אותך מארמונו," לופין המשיכה את מה שרציתי להגיד. "ופקד על העוזרים שלו להשאיר אותך באזור נטוש." לופין עצרה לרגע, ורחמים הסתתרו בעיניה.
"ולמה אני לא זוכרת את זה?" שאלתי בסקרנות.
"מחקנו לך את כל הזיכרונות מפה" לופין אמרה במהירות.
"איפה זה בדיוק.. פה?" שאלתי והחוויתי בידיי על חלל החדר. לופין חייכה כממתיקה סוד.
היא קמה ממקומה והתקדמה אל קיר החדר העגלגל.
ידה של לופין החליקה על הקיר ומסך לבנבן צץ, ממש כמו בחדר ההפסקה.
הקיר משמאלה של לופין התכסה בקטיפה אדומה ו-וילון הגיח כאילו יצא מהקיר.
דלת צרפתית נגלתה לעיני כשלופין הסיטה את הוילון. היא פתחה את הדלת ושתינו יצאנו למרפסת רחבה, אך לא גדולה במיוחד.
"וואו" לחשתי ועיני סקרו את הנוף הציורי שנראה מהמרפסת.
במרחק מה נצצו מי אגם תכול, וילדים שיחקו לצידו. בתים כפריים פוזרו באקראיות ברחבי שדות ירוקים, והרים רחוקים בצבצו באופק.
"זה.. זה.." לא היו מילים בפי לתאר את היופי.
רוח נעימה נשבה והסיטה את שיערי אחורה. מכיוון שהיינו בגובה יחסית רב, חיבקתי את עצמי ושפשפתי את זרועותיי בניסיון להתחמם קצת.
"זה היקום שלנו," לופין הסתכלה על הנוף בהערצה. "יקום השחור והלבן".
"איפה ה.. השחור? אם אפשר לדעת?" שאלתי.
"מעבר להרים". לופין הסתכלה על ההרים ולא יכולתי לפענח את הרגשתה.
"הילד ההוא.." אמרתי לאחר כמה דקות של שתיקה, מנסה להיזכר בשמו של הילד מהזיכרונות האבודים שלי.
"לייב? אני לא יודעת מה היה טיב היחסים ביניכם, אבל לפי מה ששמעתי הוא חי ביקום הארציים, עם שם ארצי" לופין נופפה בידה בהיסח דעת.
"למה?"
"אני לא בטוחה, משהו שקשור לאביו, אולי" לופין נשענה בלאות על מעקה המרפסת.
שתיקה השתררה וניצלתי אותה כדי לחשוב קצת.
מעניין היכן לייב גר בכדור הארץ.
האם סייאוג עדיין רוצה ברעתי?
לפתע לופין התמתחה והודיעה שהולכת לחדר ההפסקה כדי להביא יין. כשחזרה ביקשתי ממנה לספר לי עוד על היקום הזה.. השחור לבן.
"לכל לבן ולכל שחור-"
"סליחה, את יכולה לקרוא להם בשם אחר.. פשוט זה לא מסתדר לי כל כך" מילמלתי ונדתי בראשי.
"טוב," לופין לגמה באיטיות מכוס היין האדום שבידה. "לכל מלאך ושד, יש כוח" היא הדגישה בכוונה את התארים החדשים והחלה להסביר.
כפי שהיא אמרה, לכל מלאך ושד יש כוח, אבל רק אחד. קיימים שלושה כוחות, ולא משנה אם אתה מלאך או שד, יש לך אחד.
הראשון - וגם הכוח הכי נפוץ - הוא שליטה בחלומות. שולטי חלומות יכולים - כשם כוחם - לשלוט בחלומות של אנשים, בתנאי שהאיש ישן, ולידם.
השני -נפוץ פחות, אבל לא קל למצוא אותו - הוא קריאת רגש. קוראי רגש, ששאפיק הוא אחד מהם, יכולים לדעת כיצד בן אדם מרגיש על ידי הנחה את ידם על ליבו. קוראי רגש יכולים לראות רגשות אחרים גם בלי הקטע של היד, אך הרגשות מעורפלים, וניתן לראות רק קצה רגש, לא משהו שיכול לעזור.
הכוח השלישי - הנדיר ביותר, ואותו אחד שלופין התברכה בו - הוא טלפתיה. טלפתים צריכים רק לדמיין אדם, והם רואים את מה שמתרחש סביבו, ויכולים לדבר בתוך המחשבות שלו. רק האדם שמחשבותיו "נשלטות" על ידי הטלפת יכול לשמוע את מה שאומרים לו.