Send me an angel

פרק 35

לבן, לבן, לבן.
כל שאני יכולה לראות - לבן. כל עולמי - לבן. מידי פעם קולות אקראיים מגיחים אי שם במרחק, והם נשמעים כל כך מוכרים אבל לעזאזל, מי אלה?
אני שרויה בשקט ושלווה מתמשכים, והכל נראה כל כך רגוע מסביב.
"אריס" נשמע לפתע קול רועד. אני מסתכלת סביבי, אך מסביבי יש רק לבן.
"אריס!" קול נואש קורא בשמי, ושוב אני מסתובבת בחיפוש אחר מקורו, אך לא מוצאת. אני נאנחת בייאוש, ולפתע נהיה לי קר. כפור מנוון עובר במעלה גבי ואני מתחילה לרעוד.
אני מתכווצת לכדור על הרצפה, מחבקת את עצמי. קול מוכר קורא בשמי, חזק כל כך שאני רוצה לסתום את אוזניי. מי זה לכל הרוחות?
פחד מכרסם בליבי. למה קר לי כל כך?
אני מתחילה להיכנס לאלם.
כל כך קר.
"אריס!" מי הוא?
"אריס" הפעם לחישה עדינה מגיעה לאוזניי, שאחריה הקור נעלם. חמימות מתפשטת בחזי, והפחד עוזב את המערכת. רוגע ושלווה נחים בי.
אני ממצמצת בהפתעה; הכל נהיה מטושטש יותר ויותר. אני מסתכלת על ידי, ורואה רק כתם קטן באמצע כל הלבן הזה.
לרגע אחד איני יכולה לראות כלום, אך אני כמעט מתעלפת כשאני מצליחה לראות שוב.
עץ ערבה בוכייה אחד בודד עומד באמצע קרחת יער קטנה, ומסביבו רק שיחים ועצים נמוכים.
עץ הערבה. הערבה שלנו.
אני מתקרבת קצת יותר ומושיטה את ידי לענף קרוב. צמרמורת עוברת ברחבי גופי. אני יכולה להרגיש את העלים מתעקמים תחת אצבעותיי. דמעות מתחילות לזלוג במורד לחיי.
כאן...
כאן אני ו-וולדן העברנו את רוב זמננו כשהיינו ילדים. כאן הייתה הפגישה המתוכננת הראשונה שלנו, כאן שיתפנו סודות, כאן צחקנו כאן..
כאן התראינו בפעם האחרונה לפני שכנפיי נלקחו ממני.
איני מצליחה להאמין שעץ הערבה הזה עוד עומד. פעם הוא היה גדול יותר. או שזו אני שגדלתי?
"מדהים, מה?" קול מוכר נשמע מאחוריי ואני מסתובבת באחת בכדי להסתכל מהיכן בקע.
וולדן יושב על הדשא כמה מטרים מאחוריי, רגל על רגל, ומכרסם תפוח.
"וו-וולדן.." אני מגמגמת את שמו ולפתע נשימתי מאיצה ואני כמעט נחנקת.
למה התגעגעתי אליו כל כך? למה האש הזו שבוערת בי כה חזק נמשכת אליו בצורה כזו?
למה רק עכשיו? רק עכשיו אני מבינה, רק כשעיני נחות על דמותו היפה, כמה אני מתגעגעת ורוצה אותו לצידי?
"התגעגעת?" הוא שואל, כאילו קרא את מחשבותיי. הוא זורק אחורה את התפוח שסיים לאכול וקם על רגליו. הוא מתהלך מעט סביב עץ הערבה, מסתכל סביבו, מתבונן בכל עלה ועלה.
כואב לי.
תופת אכזרית משתלטת עליי, וכאב, כאב, כאב.
כל כך כואב לי, כשהוא מסתובב ולרגע גזע העץ מסתיר אותו, זה כואב.
כל שנייה שוולדן לא בטווח ראייתי צורבת בי חורים, בורות עמוקים של ייסורים.
"וולדן" אני קוראת ולפתע הוא מגיח מאחורי הגזע.
"כן?" הוא שואל בשלווה ונשכב על הדשא.
"וולדן!" אני קוראת שוב ונשכבת לצידו.
נדמה לי שאיני באמת שולטת במעשיי, שמוחי הוא אינו זה שנותן את הפקודות.
אני מרגישה כמו בובה על חוט, אבל זה לא מרגיש שגוי.
"אתה תוהה לפעמים?" אני שואלת בשקט.
"תוהה?" וולדן שואל, ואני יכולה להרגיש את ידו זזה לצד זו שלי, מלטפת את הדשא הרך, לאט לאט גם את ידי.
"תוהה. מי אנחנו. מה אנחנו עושים?"
"את דרה, ואני לייב. אנחנו שוכבים על הדשא מתחת לעץ, שואלים שאלות טיפשיות," וולדן מטה את ראשו הצידה ומסתכל עליי בחיוך. עצם העובדה שאמר את השמות האמיתיים - שנבחרו לא רק בשביל לחיות על כדור הארץ - מעבירה בי צמרמורת נעימה. אני צוחקת, אך מבקשת מוולדן להיות רציני.
"לא, לא תהיתי. מה זה משנה? אנחנו חיים, צריך לנצל את זה." הוא אומר בכנות.
אני חוזרת להסתכל מעלה, על השמיים התכולים שמציצים מבין הענפים. הכל נראה כה שלוו, לא היה איזה משהו שהייתי אמורה לדאוג בגללו?
נראה שזה לא היה חשוב, אם שכחתי.
אני קמה ומתהלכת סביב העץ, מתבוננת כפי שוולדן עשה. אני מסתכלת מעלה אל השמיים, על קרני האור הדקיקות שחודרות ומאירות אותנו דרך העלים, יוצרות תפאורה מושלמת של אגדה.
"אני חולמת?" אני קופאת במקומי, מבטי ממוקד על עלה אקראי.
וולדן שותק. "מי אתה?" אני שואלת בפחד.
"אני?" הוא שואל בהפתעה, "אני יצר של המוח שלך" אומר, וקם גם הוא.
"אז.. אז אתה לא באמת וולדן?" אני שואלת בבלבול, וכמעט מועדת בעודי הולכת אחורה בהדרגה.
פחד, הלם, בלבול, חשש, והפתעה כולם מכים בי בבת אחת. מה קורה פה? מי זה וולדן? כלומר, מי הוא?
"תירגעי. אני לייב, רק הזה שנמצא בתוך המוח שלך," וולדן אומר בפשטות, כאילו הוא מסביר איך לשבור ביצה. סתם לזרוק אותה על הרצפה.
"למה אתה קורא לעצמך לייב?" אני שואלת, ושוב מתקרבת אליו. צורך אדיר מתעורר בי לגעת בו. לראות אותו. לחוש אותו קרוב אליי.
"ככה המוח שלך מזהה אותי. כחבר ה-הכי טוב שהיה לך פעם".
"היה ונשאר" אני מתקנת מיד. וולדן הוא עדיין החבר הכי טוב שלי, ותמיד יישאר.
"איך שאתה רוצה" וולדן מושך בכתפיו ומתקרב לאחד הענפים של העץ בכדי להתעסק בו.
אני הולכת אחריו ומחבקת אותו בעדינות, "אני רוצה לדבר איתך" אני לוחשת, ולפתע תחושת עצב מעיקה מכבידה על חזי.
"על מה את רוצה לדבר?" וולדן שואל ומעביר את אצבעותיו על ידי ברכות.
"מה קורה כאן?" אני שואלת בשקט ומצמידה את שפתיי לגבו של וולדן. יש לו ריח כל כך טוב.
"אריס, את צריכה להתעורר," וולדן מסתובב עם הפנים אליי ומזיז קווצת שיער מפניי.
"מה?"
"תתעוררי, את לא יכולה להישאר פה, בבקשה" וולדן לוחש, עיניו נוצצות בתחינה. למה הוא מבקש את זה ממני? למה הוא מקשה עליי?
"אבל אני רוצה, אני כל כך רוצה להישאר פה, איתך" אני אומרת ונצמדת אל וולדן עוד יותר. הוא מחבק אותי בחזרה, ומנשק את מצחי, אך עדיין דובק בדבריו.
"בבקשה, את חייבת ללכת," הוא לוחש וקולו נשבר.
"למה?" קולי רועד, "למה אני לא יכולה להישאר פה?" אני נאחזת בוולדן כאילו חיי תלויים בזה.
"כי וולדן רוצה שתתעוררי. את יודעת את זה. אני לא יכול לספק לך את מה שהוא יכול" וולדן קובע, ואני רוצה לצרוח עליו את כאבי.
"אבל אתה הוא!"
וולדן נד בראשו, "לא," הוא אומר, "וולדן האמיתי צריך אותך, אריס. מהר ככל שאת יכולה" עיניו החומות של וולדן נוצצות באור הדמדומים ששוקע על הכל, גורמות לכך שאיני רוצה לעזוב אותו לעולם.
אבל אולי וולדן האמיתי הוא זה שצריך אותי עכשיו?
"אריס, לכי," וולדן מתחנן, אך איני יכולה לזוז. אני רוצה להישאר, כאן, בין זרועותיו.
"מה אם אני אשאר רק עוד קצת?" אני שואלת בתקווה.
"אריס," קול גברי אחר מגיח לפתע מבין השיחים. "תקשיבי לו. את לא תתחרטי, יש לך את המילה שלי", נער בן שש-עשרה לכל היותר מתקרב אלינו. הוא כל כך דומה לוולדן, אך בכל זאת כל כך שונה ממנו. שיערו בהיר יותר משיערו של וולדן, בגוון שוקלודי-מתוק, ואת עיני הדבש שלו חוצה קו ירקרק קטן. משהו בתווי פניו, במבט מאושר הזה, אולי אפילו שניהם, מזכיר את וולדן בצורה כה מערערת, שאיני בטוחה מה אמיתי ומה לא.
"מי אתה?" אני שואלת.
"אני גבריאל," הנער מחייך חיוך שמימי, "לפחות איך שאת זוכרת אותי" מוסיף וקוטף עלה ארוך מהעץ.
"א-אני לא זוכרת אותך," אני מצמצמת את עיניי לעומתו ואחיזתי בוולדן מתחזקת.
"את רק חושבת שאת לא זוכרת. את זוכרת אותי מעולה, רק לא יכולה להגיע לזיכרונות האלה," גבריאל מסביר בפשטות, ואז מתרצן באחת, "לא משנה, מה שחשוב עכשיו זה שתתעוררי, ותחזרי אל אחי הקטן, כי הוא ממש רוצה שתישארי איתו".
"אבל.. איך?" אני שואלת, ומעבירה את מבטי מגבריאל לוולדן בחשש.
"תפקחי את העיניים"

אוף אוף אוףףףף סליחה שלא העליתי פרק כל כך הרבה זמן❤ שונאת מחסומי כתיבה
שבת שלום לכולן❤