אחמ אחמ, תמונה! נו, איך עוד אני אוכל לצייר נקודה אחת שחורה בכל המרחב הלבן?
תקראו תבינו אז שאש ולהתחיל לקרוא.
"טוב, נתחיל בקיפול והיעלמות" המורה מוחאת כף ומחייכת.
"קיפול והיעלמות של מה?" אני שואלת בעיניים פעורות.
"קיפול והיעלמות של הכנפיים" לופין אומרת בזלזול.
"אה," אני אומרת בשקט, מחכה שהלמות ליבי יאטו.
"תנסי להזיז את הכנפיים," המורה אומרת באיטיות. אני מתרכזת בכל כוחי, מנסה לעשות משהו, להזיז לפחות שריר אחד.
כלום.
אני מנסה להזיז את כתפיי, אך מצליחה ליצור רק עוד כאב שמצטבר בגבי העליון. אני זועקת בכאב, ולופין ממהרת לאחוז בכתפיי, למנוע ממני מליפול ארצה.
"אולי נחכה קצת עם השיעורים," היא אומרת בהיסוס. המורה נאנחת ואנחנו יוצאות מחדר האימונים.
"חכי בסבלנות, עוד תוכלי לעוף," לופין אומרת ותקווה נוטפת מקולה המתקתק. "אולי," היא ממלמלת חרש.
"אז השתלת לי את הכנפיים האלה מבלי לדעת אם באמת אוכל לעוף?" אני שואלת ומזעיפה לעברה של לופין מבט ארסי.
"מה?" היא שואלת כ-לא מבינה.
"אמרת אולי"
שקט. לופין לא עונה לי במשך כמה דקות בהן אנו הולכות במסדרון. בנקודה בה הוא מתפצל לשלושה מסדרונות שונים אנו פונות ימינה. שומר לבן עומד שם, כמו מחכה לנו.
"יופי, הגעת בזמן," לופין אומרת בקרירות. היא מסתובבת על עקביה אך לפני שהיא מתחילה ללכת היא מביטה אחורנית.
"תשאיר אותה בחדרה".
את הדקות הארוכות של ההליכה המייאשת לחדרי מלווה אותנו דממה מעיקה.
כלומר, היא מעיקה עליי, אך נראה שהשומר לא מעוניין בי ולו טיפה, ורק מייחל להיפטר ממני ולזרוק אותי בחדרי.
אני בוהה בגבו ושיערו השחור של השומר בניסיון לעשות משהו בעזרת המחשבה. לרגע אני חושבת לבדוק אם בכל זאת יש לי כוח כלשהו - טלפתיה לא תזיק בשלב זה - אך מתעצלת ומשאירה אפשרית זאת לאחר כך.
כשנצטרכנו לעלות קומה השומר החל-מתעופף לקומה הבאה, ואני נשארת לעמוד ולהסתכל עליו עף.
"אחמ!" אני צועקת. השומר כמעט נופל מהאוויר כשקולי מגיע לאוזניו, ומסתכל עליי.
"אני לא יכולה לעוף!"
השומר נאנח ומגלגל את עיניו בסתר, אך אני בכל זאת קולטת את המחוות.
איזה נחמד אתה, אני חושבת במרירות.
השומר אוחז במפרקי ידיי ומתרומם בתעופה.
כעבור עוד כמה קומות אני כבר מפחדת שזרועותיי יתלשו ממקומן.
בהגיעי לחדרי במחלקה המרפאת אני שוקעת במיטתי לשינה ארוכה.
חלומות לא טורדים אותי, וכשאני מתעוררת שורר חושך מחוץ לחלון הקטן שקבוע בקיר מולי.
אני בוהה בחשכה במשך כמה דקות, ומפהקת בשיעמום.
הלוואי שאוכל לפרוץ החוצה מהחלון
אין דרך לפתוח אותו, לפחות לא הידועה לי.
הלוואי ויכולתי לעוף בחשכה הזאת
כנפיי חסרות כל תועלת.
הלוואי והייתי מסוגלת לטרוף את החשכה בעיניי
אני כלואה בחדר הקטן הזה.
הלוואי והייתי חופשיה.
אני קמה אל ריבוע הזכוכית הקטן ומסתכלת החוצה. כאב ראש מתחיל את חייו המכיאים ברקותיי. אני משעינה את מצחי על הזכוכית הקרה, מעסה את רקותיי באצבעות ונאנחת.
תשישות בלתי מוסברת תוקפת אותי; אבל רק התעוררתי!
אני כושלת אל המיטה, אך מתמוטטת בחצי הדרך ומוצאת את עצמי על הרצפה.
YOU ARE READING
Send me an angel
Fantasyאריס גרה כל חייה בלונדון, בביתה המוכר והאהוב של סבתה. אומנות הייתה התשוקה שלה, וידיה היו שליחות של כישרון הציור המופלא שלה. חייה של אריס מתחילים להשתנות כשתלמיד חדש בשם וולדן מצטרף לאחד מהשיעורים שלה. אריס מגלה דברים חדשים על עברה המעורפל, על הוריה...
