Send me an angel

פרק 7

"מושעת?!" אמרתי בהפתעה וכעס.
"אני די בטוחה שאין לך בעיות שמיעה, מיס אקליי" המנהלת אמרה בקרירות ובחנה דף כלשהו עם יד אחת מונחת על משקפיה שנחו על אפה.
"אז למה הוא לא מושעה גם?" הצבעתי על וולדן בכעס.
"כי הוא לא איחר 57 פעמים בשלושת החודשים האחרונים." המנהלת הצביעה על וולדן גם כן. "את לא פותחת את שנת הלימודים טוב, אקליי" המנהלת רכנה אליי מעל שולחנה ולחשה ב.. איום?
"משוחררים" אמרה וחזרה להתעסק בענייניה. קמתי בכעס מופגן ויצאתי בדרמטיות ממשרד המנהלת. הלכתי בצעדים גדולים ומהירים, מגדפת בלחש את המנהלת הזקנה.
"אריס חכי" קולו של וולדן קרא לי וצעדיו המהירים התלוו כעבור שניה.
"מה?" הפנתי את ראשי בחדות אל וולדן בפלטתי בקרירות.
"לאן את כל כך ממהרת?" שאל בבלבול.
"טוב, לא לשיעור, זה ברור. אני הרי מושעת." מיררתי והעפתי את ידיי באוויר.
"זה רק ליומיים" וולדן אמר בניסיון צולע לעודד אותי.
"אני עדיין מושעת." פניתי והתחלתי לרדת במדרגות במהירות.
"וואו, את כועסת עליי?"
"וולדן, אתה עזרת לי." הפניתי את ראשי אליו לרגע ופיספסתי מדרגה. למזלי הייתי קרובה לסוף המדרגות כך שלא נפלתי הרבה.
"היי, לא צריך לפגוע בעצמך בגלל השעייה." וולדן צחקק ועזר לי לקום.
"תודה" אמרתי כשקמתי לבסוף. עצרנו לרגע, עמדנו והבטנו אחד לשני בעיניים לכמה רגעים, מחזיקים ידיים. זאת אומרת, וולדן החזיק באמה שלי כי עזר לי לקום.
"אני, אה.. מאחר לשיעור" וולדן אמר בהיסוס וכאילו לפי אות, הצלצול נשמע ותלמידים החלו לרדת במדרגות בהן עמדנו בריבוע שבין שני גרמים.
"אתה מתכוון להפסקה..?" שאלתי וציחקקנו.
"וולדן!" מישהו צעק מלמטה ו-וולדן הביט אחורה.
"אני.. צריך ללכת" הסתכל עליי לרגע ואז הסתובב וירד במדרגות במהירות. הבטתי בו יורד, נפגש עם חבר והולך, מגניב מבט קצר אליי. הוא חייך וחייכתי בחזרה חיוך מהוסס.
התחלתי לרדת במדרגות ונתקעתי בקירה.
"קירה!" אמרתי בהפתעה.
"ארי!" היא אמרה בשמחה וחיבקה אותי.
"הכל בסדר?" שאלה והסתכלה עליי. "את נראית... כאילו ראית רוח רפאים" קבעה בדאגה והתחלנו ללכת בכיוון אקראי.
"רוח רפאים? על מה את מדברת?" שאלתי בבלבול.
"מה קרה?" קירה חדלה ללכת ונעמדה מולי. היא הטתה את ראשה לצד והסתכלה עליי בסקרנות.
"סתם.." הנדתי בראשי, "אני מושעת" אמרתי וכעס התגנב לקולי.
"מה? למה?" קירה שאלה בהפתעה.
"כי איחרתי. זאת אומרת, בהתחלה לא איחרתי, עברתי בשער שניה לפני שהוא נסגר, אבל התיק הזה נתפס במשהו בשער ולא יכולתי להוציא אותו בלי לפתוח את השער." נאנחתי ותפסתי בתיק, מראה לקירה את החור שנוצר בצד.
"ומה קרה?" היא שאלה בסקרנות.
"למזלי וולדן-" התחלתי לדבר וקירה קטעה אותי ב"אווו" שמח ושתי דחיפות קלות עם האגן.
"תרגעי, הוא רק עזר לי להוציא את התיק." אמרתי וקירה נראתה בעננים.
"איך?" שאלה וגילגלתי את עיניי.
"מה זאת אומרת איך?"
"איך? מה הוא עשה?"
"פתח את השער" אמרתי בשקט וקירה פלטה צווחת אושר קטנה.
"עם השרירים שלו? ראית איזה שרירים יש לו?" שאלה בחלומיות ושמה את ידייה על לחייה בדרמטיות.
"כן קירה, זה היה פשוט מהמם" אמרתי בסרקסטיות(לא ציניות, יש הבדל. ציניות זאת השקפת עולם. -הערת המחברת) וגילגלתי עיניים.
"נו באמת, ארי, את יכולה להיות קצת בחורה ליום אחד? וולדן הורס, והוא בול הטיפוס שלך" קירה אמרה ברצינות פתאומית ושמה את ידיה בכיסי מעילה השחור שתאם לשיערה.
"וולדן?" שאלתי בזלזול מוחלט. "הטיפוס שלי?"
"כן, הוא הרי לא בלונדיני עם עיניים כחולות-" קטעתי את קירה בנחרת גועל. משום מה אף פעם לא נמשכתי אל בלונדינים עם עיניים כחולות. שיער כהה נמצא בעדיפות יתרה אצלי, למרות שזוג עיניים כחולות לא יזיקו איתו. אולי אני לא אוהבת פשוט בלונדינים.
"הוא בדיוק התיאור של החתיך המושלם בשבילך," קירה המשיכה לדבר בניסיון לשכנע אותי. "שיער חום, עיניים בצבע קליפת אגוז לוז, ושלא נדבר על הגוף שלו.." קירה נאנחה ועצמה את עיניה. היא צדקה, וולדן באמת התאים לתיאור המדיוק של קירה, והוא בהחלט נראה כמו מישהו שמבלה את רוב זמנו במכון הכושר(מבחינה שהוא שרירי, לא שמן), אבל משהו מפריע לי.
"קירה, תפסיקי לחשוב על מראה," הפצרתי בה. "מה עם אישיות? חשבת על זה?" שאלתי והבטתי בה פוקחת את עיניה ונוחרת בבוז.
"אריס, תחשבי בהיגיון. הבחור איחר בשביל לעזור לך, וכשלא הייתה לו ברירה הוא גם התאמץ כדי לעשות את זה. הוא התאמץ, נכון?" קירה שאלה בשקט כדי לוודא שאמרה נכון.
"הוא היה אדום יותר מעגבניה. השער הזה כמעט מחץ אותו." אמרתי וחיוך קטן התגנב אל שפתיי.
'לא! די! אל תחייכי!' הפצרתי בעצמי. מה קורה לי?
"רואה?" קירה הסתכלה עליי בשאלה. "הוא הסתכן בשבילך."
"הוא לא הסתכן בשבילי." אמרתי בטיפת כעס. "הוא עזר לי להוציא את התיק שלי." משכתי בכתפיי והתיישבתי על ספסל שעברנו לידו.
"באותה מידה הוא יכל גם להתעלם וללכת לכיתה, אולי אפילו בלי שירשמו לו איחור." קירה נעמדה מולי והסתכלה עליי מלמעלה.
"אבל הוא עצר ועזר לי. קוראים לזה להיות נחמד לאנשים, קירה, כדאי שגם את תעשי את זה לפעמים." אמרתי והצבעתי עליה. היא גילגלה את עינייה והתיישבה לידי.
"עד עכשיו רק התלוננת לי שהוא מעצבן ושאת רוצה לפרוש מהשיעורים שהוא לומד ביחד איתך. הוא היה כל הזמן עוקץ אותך ואת היית יורדת עליו ועל זה כל השיחות שלכם התבססו. הוא לא סתם נחמד, אריס." קירה הסתכלה עליי ועיניה כמו קדחו חורים בנשמתי וגרמו לקול הקטן שבראשי לצעוק 'תברחי! תברחי כל עוד נפשך בך!'.
"ההפסקה הזאת לא נראית לך ארוכה מידי?" שאלתי בניסיון כושל לשנות נושא והסתכלתי סביבי. נראה שההפסקה מזדחלת ולשם שינוי לא רוצה להיגמר.
"שתינו יודעות מה קורה פה, ארי," קירה אמרה בשקט ולפתע הפעמון צלצל לסוף ההפסקה. 'אה, עכשיו אתה נזכר?'
"רק שאת עוד צריכה להפנים את העניין" קירה קמה מהספסל והלכה לשיעור הבא שלה. הבטתי בה הולכת ותהיתי איך הגענו לנושא הזה. קמתי ממקומי על הספסל וכמעט הלכתי לשיעור שאמור להיות לי עכשיו, אבל אז נזכרתי שממחר אני מושעית, והיום אני צריכה לשבת במזכירות עד סוף היום. כיוונתי צעדיי לבניין בו נמצאת המזכירות וכאשר הגעתי ראיתי את וולדן יושב שם ושותה תה מהביל.
"מה אתה עושה פה?" שאלתי אותו והורדתי את התיק שלי מהכתף. התיישבתי בכיסא לידו והתרווחתי בנינוחות.
"מה זאת אומרת? אני צריך לבלות פה עד סוף היום, ועוד שעה אחרי זה, שכחת?" שאל באדישות והניח את כוס התה שלו על שולחן קטן. אה נכון, זה העונש של וולדן. הנהנתי והסתכלתי סביבי. לא הייתי פה הרבה, רק פעמיים או שלוש.
המזכירות הייתה בעצם מסדרון ארוך עם כיסאות מתכת מרופדים עם שולחנות קטנים כל כמה מטרים, שבסופו יש דלת שמאחוריה יושבות כמה מזכירות ומתקתקות משהו במחשב. מסדרון ארוך... לרגע זה הזכיר לי את החלק החדש בחלום המוזר שלי. חוץ מהעובדה שאני צריכה לבלות פה הרבה זמן, ועם וולדן.
הוא שואל אותי משהו אבל דעתי מוסחת ממחשבות כך שלא שמעתי.
"מה?" אני מנערת את ראשי ומסתכלת על וולדן בשאלה.
"את רוצה תה?" הוא שואל ומרים את גבותיו.
אני מהססת ואז עונה בגמגום.
"אה.. בטח, כן"
"טוב, אז אל תסתכלי עליי, לכי תבקשי מהמזכירות." וולדן אומר כאילו זה המובן מאליו ואז מניד בראשו לכיוון הדלת שמאחוריה יושבות המזכירות. אני קמה מכיסאי ומתחילה ללכת.
"רק תגידי שאת לא מרגישה טוב, אחרת הן יגרשו אותך משם" וולדן צחקק ולגם מהתה שלו.
"תאחל לי בהצלחה, אני לא שחקנית טובה" הסתכלתי אחורה תוך כדי הליכה וציחקקתי. וולדן הניח את כוסו והרים את ידיו להראות שהוא מחזיק בשבילי אצבעות. צחקתי ופתחתי את הדלת למזכירות עצמה.
"כן?" אחת מהמזכירות שאלה בקול צפצפני כשנכנסתי.
"אה.. אני פה בהשעיה, ואני לא מרגישה כל כך טוב.." אמרתי בשקט והבטתי במזכירה.
"את רוצה תה? אין לי שום דבר אחר להציע" היא אמרה במהירות והקלידה משהו במקלדת.
"כן, זה יהיה נהדר" חייכתי בזחיחות והמזכירה קמה ממקומה וניגשה למטבח קטן שהיה בפינת החדר.
"אוי, ילדה מסכנה, את כל כך חיוורת!" המזכירה שמה את ידה על לחיי ובחנה אותי במבט מרחם ותלתליה האדומים קיפצצו על כתפיה כשהנידה בראשה. היא החלה להכין לי את התה.
הסתכלתי סביבי, כל החדר היה מלא בשולחנות עמוסים במחשבים, טלפונים, ציוד משרדי וניירות שונים. מאחורי כל שולחן ישבה מזכירה. גם מהן היה שלל: נשים צעירות פחות ויותר, חלק עם הרבה איפור והשאר כמעט ולא מתאפרות. בשונה מכל הציוד בחדר כל המזכירות היו מאוד צבעוניות.
"בבקשה מתוקה" המזכירה האדמונית הגישה לי את ספל התה שלי וחייכה.
"תודה" אמרתי בשקט וחייכתי בחזרה. יצאתי מהמזכירות עם ספל החרסינה החם בידי וחייכתי אל וולדן.
"הצלחת" הוא חייך גם.
"כנראה שאני נראית חיוורת" אמרתי בצחוק והתיישבתי לידו. וולדן הושיט את ידו אל פניי והרים את ראשי בעזרת סנטרי. הוא בחן את פניי ואז הנהן באישור.
"כן. לבנה כמו סיד" הוא הוריד את ידו והשאיר את מבטו עליי לעוד כמה רגעים.
"מה?" שאלתי כשזה כבר נהיה מוזר.
"זה ציור ממש יפה" וולדן שם את ידו על סנטרו ונראה מאוד מעוניין במשהו.
"מה?" שאלתי בבלבול והבטתי סביבי.
"הציור. הוא מאוד יפה" וולדן אמר והצביע על נקודה כלשהי מאחוריי. הסתכלתי אחורה וגיליתי ציור של אגם באמצע אחו. מוזר, לא ראיתי את זה מקודם.
"אה, כן זה, זה ממש יפה" כמעט גמגמתי והרמתי את ספל התה המהביל שלי. לגמתי מהמשקה החם ובהיתי בנקודה כלשהי על הרצפה.
"על מה את מסתכלת?" וולדן שאל לפתע ו"התעוררתי" מהבהייה שלי.
"מה? אה, סתם.. על הרצפה" אמרתי בשקט וחזרתי לשתות את התה שלי.