Send me an angel

פרק 29

התחלנו לעוף, אך לא יכולתי להסיט את מבטי מהשומרים. כלומר, מהחלון.
ממש לפני שהתעופפנו הרחק הרחק, דמות אפופה אפלה מוזרה הוציאה את ראשה מהחלון בצעקות.
הוא נופף בידיו בכעס והיסטריה, ציווה על אנשים לעקוב אחרינו והתלונן שהם "כה חסרי תועלת".
אבל הוא לא עף. הוא לא עף אחרינו.
למרות מורת רוחו של סייאוג וכעסו על השומרים 'חסרי התועלת' הוא נשאר לעמוד בתוך המבנה ולא עשה כלום חוץ מלצפות איך שומריו לא מספיקים אחרינו גם כשהם מנסים את הטוב ביותר כדי להשיג אותנו.
אני כל כך מרוכזת בשומרים השחורים שאני מתנגשת בוולדן וכמעט נופלת מהשמיים.
"לא נורא," הוא אומר בזמן שהוא תופס בזרועותיי ומייצב אותי. אנחנו עפים כמה זמן, השומרים על הזנב שלנו והדרך ארוכה.
לי עוזר לרים כששומר תופס ברגלו וכמעט גורר אותו מטה, וכעבור כמה רגעים הם מדביקים אותי ואת וולדן בקצב.
הטיסה חזרה מתישה ומפרכת אף יותר מהטיסה לארמון השחור, אך גופי מלא אדרנלין ואני מזיזה את כנפיי בקלות.
עובר הרבה זמן עד שאנחנו נפטרים מהשומרים השחורים אבל כשזה קרה עצרנו לנוח ביער קרוב.
"הם לא ימצאו אותנו כאן," מצהיר לי כשהוא נוחת. הוא זוכה לכמה מבטים מפקפקים, אך כולם עייפים לכן אף אחד לא מתנגד לנוח כמה דקות.
הבנים מצאו בול עץ גדול שעכשיו הם משעינים עליו את ראשיהם ומשתמשים בכנפיים אחד של השני ככריות מאולתרות.
"את לא רוצה לנוח, אריס?" רים שואל ולי מסתכל עליי בשאלה. אני מביטה בוולדן, אך הוא לא מביט חזרה.
"אני בסדר," אני משקרת. אני יודעת שאין לי את הזכות להיעלב מכך שוולדן אפילו לא העיף מבט לעברי מאז שעזר לי, אבל זה עדיין כואב.
כן, וולדן עבר דברים קשים - ותודה לאל שאיני יודעת איזה, אחרת הייתי מתה מדאגה - ומגיע לו לנוח לפחות כמה דקות לפני שהוא ממשיך לעוף, אבל איני יכולה לשקר - ציפיתי לקצת תשומת לב.
"מישהו יודע לעשות מסאז' כנפיים?" לי מתלוצץ.
"קיבלתי חתיכת מסאז' מאיזו אחות.." רים אומר בחולמניות וכך הוא ולי ממשיכים לדבר. איני רוצה להקשיב לשיחות שלהם על בחורות, אני מוצאת עץ לא רחוק ומטפסת על גזעו עד שאני מגיעה לענף לטעמי. אני מתיישבת על הענף ומשעינה את גבי על הגזע. אני יושבת כך כמה דקות עד שגבי מתחיל לכאוב אז אני מרימה את רגליי ומקפלת את ברכיי לחזי.
חשכת הלילה עוד יותר סמיכה בין צמרות העצים, איני רואה שום דבר מעבר לחמישה מטר קדימה. כל השאר מוסתר בחשיכה. אני עוצמת את עיני ושואפת אוויר קריר לריאותיי. לאוויר כאן יש ריח נעים של עצים והוא מעקצץ באפי.
משב רוח קריר מזיז את שיערי מפניי ומלטף את אוזניי. ציפור שרה איפושהו במרחק גורמת לי לפקוח את עיניי ואני כמעט קופצת בבהלה. רגליי צונחות מטה ומחבקות את הענף כדי לא ליפול.
"אידיוט," אני לוחשת בחיוך קטן ודוחפת קלות את כתפו של וולדן כשהוא מתחיל לצחוק.
הוא יושב על הענף כמוני, כל רגל משתלשלת מהצד, ומסתכל עליי. שיערו השחור מתמזג באופן כמעט-מושלם בחשכה שמקיפה אותנו, אך איכשהו הוא מצליח להראות פשוט נהדר גם ככה.
וולדן מניח את ידיו על הענף ומתקרב אליי בזהירות. אני מחייכת קמעה כשהוא מקיף את מותניי בידיו ומקרב אותי אליו. כששפתינו נפגשות אני כמעט יכולה לטעום את השמחה שלו.
"איפה זה היה?" אני שואלת בשקט כשאנחנו מתנתקים.
"לא רציתי לעשות את זה ליד רים ולי" אומר וולדן ומושך אותי לנשיקה עמוקה יותר. בזמן שידיו של וולדן מצמידות אותי כמה שיותר קרוב אליו ידי שלי עוברות בשיערו שהספיק לגדול בזמן... טוב, אתם יודעים איפה.
"הבלונדיני החנפן כבר מחוץ לתמונה?" וולדן אומר, שפתיו נוגעות-לא נוגעות בשפתיי.
"הוא לא חנפן" אני אומרת תוך כדי נשיקה.
"אריס"
"טוב, אולי קצת," אני מחייכת לשפתיו של וולדן ומרגישה את חיוכו על שלי.
"נו?" הוא שואל.
"כן, תירגע," אני אומרת ומשעינה את מצחי על מצחו של וולדן.
וולדן קובר את פניו בשיערי ושואף, "את לא מבינה כמה התגעגעתי" הוא ממלמל מבין השיערות. "אני יכול להריח אותך לנצח".
אני משעינה את ראשי על כתפו של וולדן ועוצמת את עיניי. חום קורן מגופו ושומר עליי מפני הקור.
"איך ידעת שסייאוג אבל?" אני שואלת כמה דקות אחר כך, כשאנו כבר לא מחובקים. אני משחקת באצבעותיו של וולדן.
"הוא, אה.. הזמין אותי לארוחה," וולדן אומר בשקט. הסתכלתי עליו מסתכל על ידינו. "היום.. כלומר, עד לפני כמה שעות, היה.. יום השנה ל..מוות.. של גבריאל" קולו של וולדן צרוד ושקט, עצוב כל כך.
אני מעבירה את ידי על לחיו והוא מרים את ידו ומניח אותה על שלי. אני יודעת שמילות נחמה ועזרה לא יעזרו לוולדן, הן רק יעציבו אותו יותר. אז אני שואלת איך גבריאל מת.
שאלה לא נכונה.
וולדן אינו עונה. כל שאני יכולה לשמוע הוא צליל נשימתו האיטית, ואני מתחרטת ששאלתי.
"זה.. לא היה במקום" אני אומרת בשקט.
"היי זוג יונים!" רים צועק מלמטה. "הולכים".
וולדן מביט בי עוד פעם אחת לפני שהוא יורד מהעץ.
"זאת לא אשמתך" הוא אומר.

כשאנחנו עפים אף אחד לא מדבר. מידי פעם מישהו מכוון ואומר שסטינו מהדרך, אבל זה הכל.
הירח תופס את מקומו באמצע השמיים לאט לאט, וממטיר על ארבעתנו אור לבן. אני מביטה אל וולדן ותופסת אותו מזיז את מבטו ממנו.
מעניין על מה הוא חושב. על מה רים ולי חושבים.
'טוב, לי בטח חושב על בחורות', אני חושבת כאילו זה המובן מאליו, אבל מיד מתחרטת. הוא הרגע עזר להציל את החבר שלו מידי אביו צמא הדם.
אני תוהה איך לי הכיר את וולדן. אני תוהה אם יש - או היו - לוולדן חברים אחרים.
אני תוהה אם לי היו חברים. פה, ביקום הזה.
איך זה היה, לגור פה? לגדול פה?
כשאנחנו מגיעים לארמון הלבן אני רצה לחדרי במחלקה המרפאת, אך מיד חוזרת לחדרי האמיתי. עד שבאמת הופעתי בו לא הבנתי למה עפנו את כל הדרך הארוכה הזאת כשיכולנו סתם להופיע בכדור הארץ.
אני יושבת בחדרי זמן מה, עד שאני מחליטה שאיני יכולה לשבת במקום אחד. השעה בלונדון כבר כמעט ארבע לפנות בוקר, אך כשאני נכנסת לחדרה של סבתי היא לא נמצאת. אני מושכת בכתפיי. כנראה לופין קראה לה.
אני יורדת במדרגות לקומת הראשונה ומגלה את וולדן במטבח.
"סליחה, הייתי רעב," הוא אומר בפה מלא עוגיות. אני מגלגלת את עיניי ומתיישבת מולו. אנחנו יושבים ומסתכלים אחד על השני, מקשיבים לצליל הגשם המטופף על החלון.
"חשבתי שתישארי," וולדן אומר לפתע.
"ולהתמודד עם לופין?" אני צוחקת ללא הומור. "אני גם צריכה לנוח," וולדן מחייך חיוך קטן.
"מ-מה.. הם ...עשו לך?" קולי מהוסס, ואני מגמגמת. עד עכשיו פחדתי לשאול.
"לא הרבה," וולדן עונה בפשטות. "הוא רוצה לגלות איפה את" לפתע קולו של וולדן נשמע כאוב, והוא מרים את מבטו מהשולחן אליי.
"עוד יש לך.. פצעים..?" קולי נשבר במילה האחרונה. אני רואה שעל זרועותיו של וולדן יש סימנים כחולים, סגולים, צהובים ואף ירוקים, שריטות וסימני שפשוף. מעל גבתו יש חתך קטן, הפצע על שפתו התחתונה החלים מאז הפעם הראשונה שעפתי אליו עם שאפיק ועל לחיו סימן סגול-אדמדם. אבל אני רוצה לראות את הכל, שסייאוג ישלם על כל שריטה ופגע.
וולדן קם ומוריד את חולצתו. הוא מסתובב ולעיני מתגלות השריטות על גבו. הצלקות מהשריטות.
אני משתנקת ומכסה את פי בידי. לא יכול להיות שעבר כל כך הרבה זמן.
כן, יש עוד שריטות ישנות ופצעים טריים יותר, אבל יש גם כמה צלקות.
כל זה רק מהמלקות. אילו עוד זוועות וולדן עבר?
דמעות נקוות בעיניי, וכשוולדן שומע את יפחותיי הוא מסתובב ומחבק אותי בחוזקה. בעדינות, אך בחוזקה.
"הכל בסדר," וולדן לוחש, יד אחת שלו מלטפת את גבי והשנייה את ראשי. "זה עבר. אני איתך." הוא אומר בביטחון.
"איך מישהו יכול לעשות דבר כזה לבן שלו?" אני לוחשת לחזהו של וולדן.
במשך כמה רגעים הוא לא עונה, אבל הוא ממשיך ללחוש לי שהכל בסדר, שהוא בסדר.
אני מתרחקת קצת ומביטה מעלה אל פניו של וולדן. אני מסיטה קווצת שיער מפניו והוא תופס את ידי בידו ומנשק את אצבעותיי.
"התגעגעתי אלייך," וולדן אומר, שפתיו מתחככות קלות באצבעות ידי.
אני מושכת באף ומחייכת. "גם אני אלייך," אני אומרת.

הולה, צ'יקאססס
כולם מתגעגעים לכולם, כן הבנו. קצת דביקי, לא? אבל.
אני מתגעגעת ל-לראות מלא תגובות, - הצבעות דווקא סבבה כזה, נשאר אותו דבר - וצפיות לפרק. אתמול נכנסתי לכתוב וראיתי על הפרק הקודם - שמונים ומשהו צפיות סך הכל. מה נטשתן אותי?
שנה טובה לכוווווווולן❤❤
(לא יודעת מה איתכן, אני מרגישה בעתיד. פאקינג 2016)