מצאתי את זה במחברת שאני סתם משרטטת בה דברים.. כן, דרוש (הרבה) שיפור, ואם להאריך קצת את השיער(ולהרחיק ולהקטין את העיניים המזוגזגות האלה) אז (אולי) זאת יכולה להיות לופין. מה דעתכן?
אני יושבת בחדרי ומה לעזאזל קרה כאן הרגע?
כל כך התגעגעתי לוולדן, למגע שלו, לחיבוק שלו. לשפתיים שלו, אבל הוא לא עשה איתן כלום.
אני שמחה, כן. אבל ציפיתי ליותר מסתם חיבוק.
או לפחות אחד ארוך יותר.
אני מרגישה כאילו וולדן חמק לי מבין האצבעות. הייתי אומרת שהוא... לא עצמו, אבל הוא עצמו, אותו וולדן כמו לפני חודש.
אני מסתכלת על השמיים שמחוץ לחלון. כל כך כהים, כל כך.. משעממים.
מה השעה בכלל? ערב, כנראה.
אני מתרחקת מהחלון ובודקת אם החדר גדול מספיק בשביל לפרוש כנפיים.
הוא מספיק. אני פורשת את כנפיי באיטיות ומזיזה אותן מעט.
הכאב חורך את כתפיי ומזדחל ברחבי גופי אך אני מתעלמת ממנו ומזיזה את כנפיי, עד שהן יכולות לחקות תנועת מעוף.
אני מזיזה את כנפיי עוד ועוד, פורשת אותן רחב יותר ויותר, ומצחקקת באושר כשאני שמה לב שרגליי לא נוגעות עוד ברצפה.
אני מעופפת במקום במשך כמה דקות, ומחליטה לנסות לנוע קדימה.
אני נכשלת בניסיון הראשון, וכך גם בשני ובשלישי, אך אני לא מוותרת.
כנפיי זזות ומזיזות יחד איתן את האוויר בחדר ושיערי זע מידי פעם במשב רוח פתאומי.
לפתע החלון הקטן מולי גדל וזז, ואני מבינה שאני היא זו שהתקדמה רק כשאני נתקעת בקיר.
אני נופלת על ישבני על הרצפה הקרה וקמה מיד. אני יוצאת למסדרון ומתוך אלפי דלתות אני מוצאת את הדלת לחדר של רים, שם אני מוצאת אותו שוכב על הרצפה, עושה כפיפות בטן.
"אני רואה שאתה מרגיש טוב יותר" אני אומרת בחיוך ונשענת על המשקוף. רים עוצר ומסתכל עליי בהפתעה.
"אריס," הוא מחייך וקם לחבק אותי. "מה מביא אותך לכאן?" הוא שואל כשהוא מתרחק. רים מבחין בפניי הרציניות ומרצין גם הוא.
"קרה משהו?" הוא שואל.
"את בטוחה שאת יכולה לעוף?" רים שואל בדאגה כשאנחנו יוצאים מהארמון.
"יותר טוב, את בטוחה שוולדן דיבר איתך?" לי שואל, עדיין מפקפק בי. רים נותן ל-לי מכה בכתף ולי מסתכל עליו בהפתעה.
"שתדע לך," הוא אומר ומצביע על רים, "שגם נשים יפות יכולות להיות משוגעות".
אני מרימה גבה לעומת לי והוא משתתק. "אל תדאג," אני אומרת לרים ברכות. רים בוחן אותי במשך כמה רגעים ונאנח.
"יוצאים לדרך" הוא אומר ופורש את כנפיו.
לעוף זה דבר מעייף, וקשה יותר משחשבתי. ביחד עם הרוח העזה שצורבת בעיניי והחושך הסמיך שמקשה על הראייה הטיסה כמעט בלתי-נסבלת. אנחנו עפים כבר כמעט חצי שעה, והארמון השחור אפילו לא נראה באופק.
השעה מאוחרת, כמעט שעתיים אחרי חצות הלילה, עפעפיי כמעט נדבקים אחד לשני אך בראשי מתנגנת מנטרה קבועה שאני לא שוכחת לרגע: להישאר עירנית, להציל את וולדן ולחזור הביתה בחתיכה אחת. ליבי פועם במהירות מהמאמץ הגופני הקשה ומהלחץ בעיקר. תזוזת כנפיי משלחת בי גלי כאב עזים, אך אני מנסה להתעלם מהם כמה שיותר.
לפני שיצאנו לא יכולתי שלא לחשוב על כל הסכנות והדברים שיכולים להשתבש: סייאוג יכול לתפוס אותנו, לא נמצא את וולדן והוא לא ימצא אותנו, מישהו יכול להישאר בארמון כשבוי ועוד הרבה דברים איומים, אך הדבר ממנו אני הכי מפחדת - סייאוג שיטה בי ולא וולדן דיבר איתי בחלום.
אני נלחמת בדחף להסתכל על רים או על לי ולשאול אותם אם אנחנו רחוקים, וכנראה לי שם לזה לב ומתחיל לדבר איתי בשקט.
"את נראית כאילו את הולכת להקיא," הוא מתקרב ואומר בחיוך קטן. אני נושמת עמוק ומפהקת.
"אני הולכת להירדם," אני אומרת בישנוניות. כאב חד מפלח את כתפי ואני מעקמת את אפי.
"אם כואב לך אני יכול לעזור," לי אומר בחיוך ממזרי וקורץ לי.
אני מגלגלת עיניים. "תראו מה זה, גם בלילה הוא חרמן" אני אומרת בזלזול.
"את צריכה לראות אותו במועדונים," רים מצטרף לשיחה בצחוק שקט.
"אוי ואבוי, זה מחמיר?" אני שואלת בזעזוע קל וצוחקת כשאני מבחינה בהבעה על פניו של לי. לסתו חשוקה, גבותיו נוגעות ועיניו מצומצמות לעומתי ולעומת רים.
"גם אתה לא כזה קדוש, דיק," לי הוגה את שמו הארצי של רים בזלזול.
"זה רימדו, בשבילך"
"אוקיי, רימדו," לי מזמר, "עם כמה אחיות התחלת כבר?" שואל בהתנשאות.
"אוי תשתוק-" רים מתחיל לומר בזלזול אך אני קוטעת אותו ועוצרת אותו ואת לי ממעופם.
"אה, בנים," אני אומרת בהיסוס. "נראה לי שהגענו" אני אומרת ומביטה שוב במבנה השחור והענק שלפניי.
"אתה בטוח שזה החלון הנכון?" אני שואלת את לי בלחץ, כבר בפעם השלישית תוך כמה דקות.
"כן, אני בטוח," לי משיב בעצבנות. אנחנו עומדים כמו שלושה טיפשים על הדשא הלח מתחת לחלון גדול ומחכים שוולדן יצא ממנו, כפי שתיכנן ואמר לי.
"הוא יגיע" רים אומר ברצינות ובטחון. אני נושמת עמוק וממשיכה לקצוץ את ציפורניי בשיניי.
למה הוא מתעכב כל כך?
קליק קטן נשמע והחלון נפתח לכדי סדק צר. אני מסתכלת למעלה בתנועה חדה של הראש ורואה פנים מוכרות מציצות עלינו מלמעלה.
"פסט!" וולדן קורא בשקט ורים ולי הסתכלו מעלה. "אתם מתכוונים לעזור לי או מה?".
לי מסתכל על וולדן כמה רגעים ולבסוף אומר "מה" ברצינות. אני מגלגלת את עיני וקמה על רגליי.
"אריס, תחזיקי את החלון!" וולדן אומר ואני מושיטה את ידיי מעלה אך לא מצליחה להגיע לחלון הזכוכית הגדול. אני פורשת את כנפיי ו-וולדן כמעט צועק בהפתעה.
"יש לך כנפיים!" הוא אומר כ-לא מאמין.
"כן," אני מחייכת אליו, "עכשיו תצא כבר, החלון הזה כבד". וולדן נעמד על אדן החלון וקופץ, ליבי צונח לתחתוניי.
"וולדן!" אני קוראת בבהלה, אך וולדן כבר פרש את כנפיו ומתעופף לצידי.
"היי," הוא אומר, משועשע.
"שלא תעיז לעשות את זה שוב!" אני אומרת בכעס.
"טוב," וולדן אומר ברכות ומחבק אותי בחוזקה. אני מחבקת אותו וטומנת את פניי בשקע צווארו.
"כן, כן, תתחבקו אחר כך," רים קוטע את החיבוק ולי מגלגל את עיניו.
"הנה הוא!" צעקה רמה נשמעת מאחורי החלון ואלומות אור לבן מרצדות במהירות מבעד לזכוכית.
"אה, שכחתי לומר," וולדן אומר בהבעה מתוחה, "קצת עלו עליי".
ואנחנו מתחילים לעוף, השומרים השחורים מאחורינו.
מחסום כתיבה זה לא דבר כיף.
שבת שלום לכל הקוראות, אני יודעת שהתגעגעתן❤
YOU ARE READING
Send me an angel
Fantasyאריס גרה כל חייה בלונדון, בביתה המוכר והאהוב של סבתה. אומנות הייתה התשוקה שלה, וידיה היו שליחות של כישרון הציור המופלא שלה. חייה של אריס מתחילים להשתנות כשתלמיד חדש בשם וולדן מצטרף לאחד מהשיעורים שלה. אריס מגלה דברים חדשים על עברה המעורפל, על הוריה...
