Send me an angel

פרק 21

"מאיפה לך לדעת?" שאל אחד השומרים בתוקף. "מי את בכלל?" נבח.
השתנקות רמה נשמעה מאחוריי. לופין נדחפה בין האנשים הבודדים, שסרו מדרכה למראה מנהיגתם.
"שחררו אותו" היא ציוותה בסמכותיות והשומרים עזבו את ה"מרגל".
הוא לא מרגל. כלל וכלל לא.
דמותו החסונה והגבוהה עמדה כעת שפופה ורזה כמו מקל. שני כתמים כהים כיסו את האזור תחת עיניו, וצלקות כיסו את גופו. הוא צלע, וכנפיו הפרושות היו מרוטות וקטנות מהרגיל.
"אוי אלוהים," לופין השתנקה וכיסתה את פיה בידה.
"לי," לחשתי בחוסר אמון. לא יכול להיות שזה באמת הוא. בהיעדר אחיזתם של השומרים לי כמעט ולא הצליח לעמוד על רגליו לבדו.
ניגשתי אל לי והושטתי את ידי בכדי לעזור לו. ידיו לא היו יציבות, ורעדו כל הזמן. מקרוב הבחנתי שעיניו ריצדו כל הזמן ועל כל דבר, ולא יכלו להתמקד על משהו אחד.
פיו נפתח קמעה, אך לי לא דיבר.
"תקראו לבן של סייאוג" שמעתי את לופין לוחשת לאחד השומרים. כעסתי על שלא קראה לוולדן בשמו, אך הכל נעלם כש-לי מעד וכמעט נפל.
"זהירות," לחשתי ואחזתי בידיו הרועדות. "לאט-לאט" אמרתי והתחלנו ללכת בקצב איטי, בלי באמת לדעת לאן הולכים.
"תתפנו, כולם," לופין ציוותה על קהל האנשים שלאט לאט התגודד סביבנו, "לחזור לעבודה".
לפתע משב רוח אדיר פגע בכולם, ולי כמעט נפל אחורנית. שמעתי צליל פיצוח קל ומיהרתי לעזור לו להתייצב.
"הכל במקום?" שאלתי בדאגה, אך נרגעתי כשהבנתי שהצליל לא בקע מלי, אלא מכנפיו המתקפלות של וולדן. הוא התקדם לעברינו בצעדים בטוחים וכעוסים. מבלי לומר מילה הוא הזיז אותי בעדינות וכרך את ידו הדקה של לי סביב צווארו והלך, למחלקה המרפאת, כנראה.
"וולדן, חכה," קראתי והלכתי אחריו. הוא הסתובב והסתכל עליי במבט אדיש.
"תחכי לי אצלך בחדר בחמש בערב לפי שעון לונדון" אמר בקול מרוחק שהיה זר לי עד עכשיו, והלך עם לי. נשארתי לבהות בנקודה בה נעלם עד שלופין קראה לי לבוא לחדרה.
"ומה אם אני לא רוצה?" שאלתי בקרירות.
"את לא רוצה לדעת על התמונה של לייב? בה הוא יושב בחצר בית הספר ומצייר?" לופין שאלה בקול ערמומי ותחמן.
הבטתי סביבי בניסיון למשוך זמן לפני שאוכל לענות. מבטי נתקע על שאפיק, שכל הזמן הזה עמד בצד, ועכשיו עמד ודיבר עם מישהי לבנה שזיהיתי, אך שמה פרח מזיכרוני.
"אחר כך," אמרתי ללופין מבלי להפנות את מבטי משאפיק והבחורה.
איך קוראים לה? משהו עם ק'.
"היי," הצטרפתי לשיחה בחיוך מזיוף.
"אריס," שאפיק אמר בנימה מופתעת. בירכתי אותו בנחמדות ופניתי אל הבחורה.
"ואת.." עצרתי בציפייה שתשלים את שמה.
"אני..?" הבחורה הטתה את ראשה וגבותיה זינקו מעלה, אך חיוכה לא נמחק מפניה.
"את בטח.." אמרתי והרמתי את גבותיי בציפייה. הבחורה לא הבינה את הרמז.
"קם," שאפיק התערב בחיוך מהוסה. "קמרה" הוסיף את שמה המלא. נראה שקמרה ושאפיק הסתדרו מעולה, יחסית לפעם האחרונה שראיתי אותם מדברים.
"אם, אני יכולה לשאול את שאפיק לרגע?" שאלתי בחיוך עדין.
"את מוזמנת," אמרה קמרה והלכה לדבר עם מזכירה, שלא נראתה עסוקה במיוחד.
"פתרתם את הבעיות ביניכם?" שאלתי את שאפיק והרמתי את גבותיי.
שאפיק היסס. "אפשר לומר," אמר לבסוף ומשך אותי לחיקו. שאפיק עטף את זרועותיו סביב מותניי, ובתגובה כרכתי את ידי על עורפו.
"הייתם זוג, פעם," אמרתי בשקט. "אתה וקמרה." עצב התגנב לקולי והתנגן על לשוני ללא שליטה.
"על מה את מדברת, אריס?" שאפיק שאל בשקט בזמן שהעביר רצף נשיקות קטנות על לסתי.
"אני רואה את זה," אמרתי, מצומררת מהנשיקות. שפתיו של שאפיק קפאו על אוזני.
"אני שלך, אריס," שאפיק לחש בקול צרוד. "אקסית קרה מהעבר לא משנה עכשיו כלום" רעד חלף בגבי. ידי התהדקו על עורפו של שאפיק ועברו בתלתליו הבלונדיניים.
שפתיו עברו על צווארי ברכות.
"שאפיק, יש פה אנשים" לחשתי ואנחה נפלטה מפי.
"מה איתם?" שאפיק לחש כנגד צווארי והבל פיו דיגדג את עורי.
"אי אפשר לעמוד באמצע אולם הקבלה ו.." דבריי נבלעו באנחה קטנה כששאפיק עלה באיטיות אל לחיי ואוזני, ופרש את כנפיו.
לאט לאט התרוממנו מעלה, ובעזרת כנפיו של שאפיק עפנו דרך המסדרונות הארוכים של הארמון הלבן.
שאפיק היה צריך להסתכל לאן הוא עף, אז ניצלתי את ההזדמנות ושתלתי נשיקות ארוכות על עורו.
כפתור אחד פתוח מחולצת הכפתורים הלבנה שלו.
שאפיק עצר באחד המסדרונות והוביל אותי דרך דלת תכולה לחדר כלשהו, חדר עם מיטה.
שני כפתורים.
שאפיק סגר אחריו את הדלת ונשען עליה. ידיו גיששו אחר ירכיי בזמן שלשונו גיששה אחר שלי.
שלושה כפתורים.
ארבעה.
כרכתי את רגליי סביב מותניו והעמקתי את הנשיקה עוד יותר. ידו של שאפיק אחזה בישבני בזמן שהורדתי את חולצתי.
כל הכפתורים.