Chapter 19-

8.9K 396 99
                                    

הופהה הנה עוד אחד. רוצות גם פרק 20? אז תצביעו (10 הצבעות ואעלה גם אותו)

~~~~


פרק 19-

"אחת" אית'ן התחיל בספירה. "שתיים" המשיך ובקולו שום חשש לא היה. "שלוש" יריתי.

נקודת מבט אית'ן

"שרלוט!!!" זעקתי בקול. מיהרתי לכיוונה תופס אותה בידיי. "לא!, לא!!" המשכתי לזעוק מנסה לעשות משהו. "מייקל תתקשר לאמבולנס!!!" צעקתי לחוץ יותר מאי פעם. "אוקיי, אוקיי!!" גם הוא נלחץ. "שרלוט! שרלוט תפקחי עיניים בבקשה!" המשכתי לצעוק ולנער אותה. "אל תעצמי את העיניים, אני מתחנן!!" לא הפסקתי לצעוק. הרגשתי אותם. הרגשתי את הדמעות. בכיתי! לעזאזל היא גורמת לי לבכות! "שרלוט תפקחי את העיניים בבקשה!" לא נרגעתי. לקחתי את אצבעותיי מנסה לפקוח את עייניה בכוח כשהבנתי שהן מתחילות להיסגר. "שרלוט! את לא יכולה למות!!" צעקתי ללא מעצורים. לא חשבתי רק ידעתי, ידעתי שאני צריך אותה חיה. "שרלוט אני מצטער על הכל בבקשה תחיי!" התחננתי בכל כוחי. "מייקל יחתיכת מזדיין אתה מתקשר לאמבולנס?!" צרחתי עליו. "התקשרתי הם בדרך!" מייקל צעק גם הוא לחוץ. "שרלוט! את פה איתי. בבקשה תישארי איתי! בבקשה!" אני לא יכול. אני עדיין לא אמרתי לה מה אני מרגיש! היא לא יכולה ללכת. לא ככה. לא כשאני הוא אשם לפגיעה שלה.

אמבולנס הגיעו לוקחים אותה ישר על האלונקה. "מייקל אתה נשאר פה להשגיח עליו!" אמרתי למייקל שהתעצבן. "אני גם רוצה ללכת איתה!" אמר. "סתום את הפה ותשגיח עליו!" צעקתי בחזרה עוזב אותו והולך ישר אחרי האלונקה ששרלוט נמצאת בה.

כל הדרך באמבולנס דאגתי, בכיתי, נשברתי. היא לא יכולה למות. היא לא יכולה ללכת. לא אמרתי לה כלום. לא חיבקתי אותה. לא נישקתי אותה. לא הרגשתי את גופה. היא לא יכולה לעזוב אותי ככה. היא לא יכולה. אני צריך אותה לעזאזל!!

הגענו לבית החולים. "אתה נשאר פה היא נכנסת לניתוח" אחד הרופאים אמר. נהייתי כל כך אדום מרוב עצבים. "אם היא לא יוצאת מהניתוח חיה גם אתם לא!" צעקתי על כל הרופאים שנכנסו לחדר אליה היא נכנסה גם. לא יכולתי לשבת הייתי כל כך לחוץ. פחדתי. אף פעם לא פחדתי לאבד ככה מישהו.

עברה שעה ועוד שעה ואחריה עוד שעה. עברו שלוש שעות!! פאקינג שלוש שעות! היא לא יכולה למות. היא לא יכולה. "אלוהים!!" זעקתי בקול. לא היה אכפת לי שכולם מסתכלים. לא היה אכפת לי מה כולם חושבים. רציתי אותה. כל כך רציתי אותה. לאחר עוד כחצי שעה אחר מהרופאים יצא וניגש אלי. "אתה שייך לשרלוט?" הרופא שאל. "כן" עניתי מתייחס לשני המשמעויות במשפט. "היא בדיוק סיימה את הניתוח. היא ירתה לעצמה כדור בכתף ואיבדה הרבה מאוד דם. הכל היה ממש לא בטוח לגביה. היינו בטוחים שזהו סופה אך פתאום הדופק חזר וקרה נס" נשמתי לרווחה בסוף דבריו. "היא חיה?" שאלתי שוב רוצה לוודאות. "כן היא חיה אדוני" הרופא אמר בחיוך שירד לאחר כמה שניות. "אני יכול לדבר איתה עכשיו? לראות אותה?" שאלתי בציפייה. "לראות כן לדבר.." אמר. "מה זאת אומרת?" שאלתי מתחיל להילחץ ולהתעצבן. "היא בקומה אדוני" אמר וליבי החסיר פעימה. "קומה? מתי היא תתעורר מהקומה?" שאלתי אותו. "זה יכול להיות בכל רגע וזה יכול להיות גם יותר מרגע" אמר והרגשתי שאני עומד ליפול. "יש דבר כזה שנקרא לא להתעורר?" שאלתי. "גם זאת אחת מהאפשרויות" ענה לי בעצב. "לא, לא, ולא! זה לא הגיוני" התחלתי להתעצבן. "תעזור לה. דוקטור! אני ישלם כמה שרק צריך רק תציל אותה!!" התחננתי בפניו מרים את קולי. "אני מצטער אבל זה כבר לא תלוי בכסף. הנפילה שלה על הקרקע הייתה חזקה מידי ולכן זה תלוי רק בה" ענה והסתלק משדה ראייתי.

ראיתי מטושטש. הדמעות כיסו את עיניי ובכיתי. בכיתי בלי סוף. איך לא תפסתי אותה? איך נתתי לה להרוג? הכל אשמתי. הכל אשמת הרגשות המזדיינים שלי! אני לא מאמין! היא בקומה בגללי? מה אני יעשה? איך אני אשמיך את חיי? אני לא יכול לעזוב אותה ככה. אני לא מסוגל. בבקשה אלוהים. תציל אותה. תגרום לה להתעורר! אני מתחנן!!

נכנסתי לחדרה כשהדמעות עדיין לא הפסיקו לזלוג. אני כל כך נקבה. אבל לא אכפת לי. אני רוצה שהיא תחיה. הסתכלתי עליה. כל כך יפה. כל כך טהורה. אני רק הרסתי אותה. אני אשם בכל. בגללי היא בקומה עכשיו. מה אני יעשה בלי להעיר אותה בבוקר? בלי להסתכל עליה? בלי להביא לה אוכל לחדר? בלי לקרוא לה למשרדי? בלי שהיא תתחמק מלהביט בי בעיניים?

"שרלוט, תתעוררי בבקשה. אני צריך אותך. אני לא יכול להמשיך ככה לבד. תעוררי. אני מתחנן!" לא יכולתי יותר. יצאתי מהחדר כשאין לי מושג איך אני ממשיך מפה ומה אני עושה.

~~~~

וואי וואי וואי

WANTS HIMWo Geschichten leben. Entdecke jetzt