פרק 26:
לאחר שבריאן הלך לקרוא להם, סטיב קיבל שיחה מחברה שלו, קים. ונותרתי לבד בסלון. החלטתי לשחק בפלאפון במשחקים משעממים עד שקיבלתי הודעה.
אדריאן: ננטשת?
- אתה עדיין עוקב אחריי.
- תפסיק עם זה.
אדריאן: אני לא אפסיק, את בסכנה. תתרגלי.
אדריאן: יש בינך לבין בריאן משהו?
נאנחתי למראה הודעתו והחלטתי להתעלם.
"שעה להביא כוסות מים?" שאלתי בפליאה כשהם חזרו מהמטבח. "חשבתי כבר שהלכתם לשאוב מים מבאר." הוספתי בציניות. "חה חה חה, מצחיק לאלי." ליז אמרה והגישה לי את המים בעצבים.
אף פעם לא הייתי טובה במתמטיקה, אבל חשבון בסיסי ידעתי לעשות:
מים + חולצה לבנה = שקיפות.
"אני מצטערת, לא התכוונתי!" ליז אמרה בהתנצלות כשהיא מתנדנדת לעברי מעט. "זה בסדר, ליז. זה בסדר." אמרתי מחזיקה אותה. "אני אלך להחליף חולצה. ג'יי ג'יי, טפל בה." אמרתי והעברתי אותה לידיו.
----------
נכנסתי אל חדרי החשוך ולנגד עיניי, עמד אדם שיכולתי לראות, רק בעזרת האור שנכנס דרך החלון ממנורת הרחוב.
בגדים שחורים כהרגלו. שיער שחור פחם מבולגן. לסת חשוקה ואגרופים קפוצים. והחשוב מכל, ניצבו למולי זוג עיניים אפורות כהות, קרות וזועמות.
"אתה יכול להפסיק עם זה?" אמרתי בעצבים. "אתה לא יכול להיכנס לבית שלי ככה יותר." נאנחתי והתקדמתי אל הארון, מגששת את דרכי בחושך.
הורדתי את חולצתי ופתחתי את דלת הארון.
"אני לא בדיוק שואל אותך." הוא אמר, סוגר את הדלת שפתחתי ויכולתי להרגיש את הבל פיו על יד אוזני.
איך הוא אוהב לעשות את זה.
אדריאן סובב אותי אליו והצמיד אותי לארון. הוא נצמד אליי כשידו האחת סביב גבי התחתון וידו השנייה על הארון.
"תזוז ממני." לחשתי מעט מתנשפת מהקרבה. "לא." הוא אמר בהחלטיות כשהוא קרוב אל פי. "א-אני צריכה ל-להתלבש." גמגמתי מעט.
"קודם תעני לי על השאלה." הוא אמר ושם את ידו שהייתה על הארון, על הלחי שלי. הוא הצמיד את מצחו לשלי ושאל: "קורה ביניכם משהו?"
בלעתי רוק ועניתי לו: "זה לא עניינך, אדריאן. זה אף פעם לא היה עניינך." הסתכלתי אל תוך עיניו והוספתי: "בבקשה תפסיק."
דחפתי אותו בעדינות ממני ושלפתי בגד אקראי מהארון. כשהרגשתי שהבגד ארוך מספיק, הורדתי את הג'ינס המייגע שלבשתי ושמתי אותו בסל הכביסה שבחדרי.
כשבאתי לצאת מהחדר, הוא תפס בידי והצמיד אותי אל גופו. "אני צריך לדעת, לאלי." הוא אמר, מחזק את אחיזתו בגופי.
אדריאן הניח את ידו על הלחי שלי והתקרב אל שפתיי בהדרגתיות. לאט לאט. באיטיות מייסרת. ברגע האחרון, כשכבר יכולתי להרגיש שזה קורה, עצרתי אותו והחזקתי בידו.
"לא." אמרתי והתרחקתי ממנו. "תפסיק." לחשתי והשפלתי את ראשי. "אני לא מבין אותך." אדריאן אמר והתקרב אליי.
"נו לאלי, כמה זמן לוקח להחליף חולצה ארורה?" ליז צעקה מהסלון כשהיא מצחקקת מעט בשכרות יחד עם השאר.
"אני צריכה ללכת." אמרתי וכשעמדתי לצאת, הוא משך אותי לעברו שוב. "תסבירי לי מה קורה לך." הוא צעק בלחישה ואני שיחררתי את ידי מידו בעצבנות.
"מה קורה לי? מה קורה לי! אתה זה שהחליט להתרחק ממני פתאום, אתה כבר לא מדבר איתי במשך חודש, אולי יותר. כשאנחנו נפגשים, אתה מתייחס אליי בזלזול כאילו אתה סובל לראות אותי! אתה פוגע בי!" צעקתי עליו כשיורדת לי דמעה מעין אחת ואני לא טורחת למחות אותה.
"אתה פוגע בי בלי לשים לב! לא לא, זאת טעות. אתה פוגע בי בכוונה!" אמרתי מטיחה בחזהו אצבע מאשימה.
"ואז אתה בא לכאן! אחרי שבבוקר סבלת לראות אותי ואמרת שלצערך תצטרך לפגוש אותי שוב..." אמרתי כשאני כבר נשברת.
"אתה בא ומשחק לי ברגשות! שוב ושוב ושוב! נמאס לי, אדריאן! נמאס לי... אין לך שום זכות לשאול אותי מה קורה לי בחיים הפרטיים! אלה החיים שלי! מה שקרה, קורה או יקרה ביני לבין בריאן? לא עניינך!" צעקתי עליו והוא עמד ושתק.
"אתה פשוט לא יכול לעשות את זה יותר..." נאנחתי בייאוש בעודי מניפה את ידיי לצדדים. "תגיד משהו..." הוספתי והוא נאנח.
"אני מבין אותך, את צודקת." אדריאן אמר והתקרב אליי. "דרך אגב, אני מעדיף את הסווטשירט שלי עלייך." הוא לחש לאוזני, הביט בי כששפתיו קרובות אל שלי ולאחר מכן יצא מן החלון כפי שנכנס.
"לאלי?" נשמע תקתוק בדלת. "הכל בסדר? שמעתי צעקות." סטיב שאל ואני ניגבתי מהר את הדמעות, מנסה להעלים כל זכר להן ורק לאחר מכן, פתחתי את הדלת.
"הכל בסדר, סתם ריב של השכנים ליד. היה מעניין, אז התעכבתי." תירצתי מאלצת גיחוך. סטיב הנהן בחשד והלך יחד איתי אל הסלון.
"היי! מאיפה הסווטשירט הזה? הוא יפה, אני רוצה גם!" ליז אמרה בשכרות ואני רק השפלתי את מבטי אל הבגד של אדריאן. זאת הפעם הראשונה שאני לובשת את הסווטשירט מאז הלילה שלנו ביחד. עדיין נשאר את הריח שלו.
לבסוף מילמלתי בשקט: "אני לא זוכרת."
------------------
פרק אחרון למרתון!
מקווה שנהניתם מהמרתון!
אל תשכחו להצביע, להגיב ולעקוב!
ואל תשכחו שאני אוהבת אתכם! ♥️♥️♥️
BẠN ĐANG ĐỌC
DANGEROUS LOVE
Teen Fiction"תעזוב אותו!" צעקתי לא מבינה איך אני בכלל מעיזה. "מה אמרת?" הוא אומר מתקרב אליי עם מבטו הקר ועיניו האפורות. מנורת הרחוב מאירה על פניו כעת, כך שאני יכולה לראות את תווי פניו טוב יותר. עיניו האפורות נראות כעת מעט יותר מקודם. אני מנחשת שצבע עיניו משתנ...
