פרק 36:
"לא." עניתי לג'ייקוב ופניתי לחדרי. כשחלצתי את נעליי מרגליי, הוא דאג להזכיר לי שהוא יישאר בסלון לכל מקרה שאצטרך אותו. קמתי מהמיטה אל החלון וסגרתי אותו, מחשיכה את החדר, וחוזרת אל המיטה. הפעם נכנסתי אל מתחת לשמיכה כשדמעות זולגות מעיניי ואני מקווה להירדם.
*
כנראה שבכיתי עד שנרדמתי, מפני שאיני זוכרת מתי נפלתי לשינה או מתי הדמעות פסקו, אך עיניי צורבות וראשי פועם בכאב. פי נפתח כדי שאקרא לג'ייקוב, אך קולי לא יוצא מגרוני היבש, מזכיר לי שלא שתיתי או אכלתי במשך כל היום.
כשאיני מוצאת את הפלאפון, אני יוצאת מהמיטה בקשיים ומאמצים רבים וכשאני קרובה מספיק אל דלת החדר, אני שומעת שני קולות שונים מנהלים שיחה.
ככל שאני מתקרבת אל הסלון, בצעדים איטיים ובגוף כואב, אני נוכחת לדעת שהשיחה נעשית בטונים לא נעימים; אחד הקולות גבוה יותר והקול השני נשמע מאופק יותר בניסיון להישאר רגוע.
שני הקולות מוכרים לי.
מבלי לשחחר את אחיזתי מהקיר, אני מגיעה אל הסלון ורואה את דמותו המטושטשת של ג'יי מבעד לעיניי הצורבות. ג'ייקוב עומד אל מולו של אדריאן ומתווכח עימו, בעוד אדריאן מבחין בי מאחורי גבו של ג'ייקוב ומודיע לו שאני נמצאת בחלל החדר.
"לאלי! למה לא קראת לי?" ג'ייקוב שואל כשהוא מתקרב אליי בדאגה לנוכח המראה שלי. אדריאן נותר מאחור כשידיו בכיסים של מכנסי החליפה התואמים שלבש. שיערו משוך לאחור בג'ל, המראה הפחות אהוב עליי, והוא מגולח. שוב.
"אני... ניסיתי." אני מנסה להוציא משפט שלם, אך כשאני אומרת את המילה הראשונה ומרגישה את הכאב בגרוני, אני מחליטה לקצרו. "מה..?" אני מנסה לשאול במאמצים רבים כשאני מסתכלת אל אדריאן שנראה מעט מטושטש בעיניי.
"חברך הנאמן התקשר אליי." אדריאן סיכם בקצרה וכשראה את מבטי המבולבל עובר בין ג'יי לבינו, הוא הוסיף: "הוא דואג לך."
הבטתי בג'ייקוב וניסיתי להתנתק מהקיר, אך נדבקתי אליו בחזרה כשכל גופי נתקף כאבים עזים. "אני... בסדר." הודעתי וכל מה שקיבלתי מג'יי היה מבט מפציר של 'תעשי לי טובה' ואנחה. מאדריאן קיבלתי פרצוף חתום ורציני עם זוג עיניים אפורות שמסתירות את האפשרות לדעת מה עובר במחשבותיו.
כשעבר זמן מה מבלי שאף אחד יפצה פה, אדריאן פנה אל הדלת. ליבי התכווץ מעט. ג'ייקוב עצר אותו ואמר לו שאני צריכה אותו. גבותיי התכווצו הפעם.
"היא לא." אדריאן פסק וליבי חזר להתכווץ.
הוא הביט ישר אל תוך עיניי החומות שרואות במטושטש את עיניו האפורות. הוא שמר על פרצוף חסר הבעה וגרם לי לתהות, שוב, מה עובר בתוך ראשו, מאחורי מסך העיניים המסתוריות.
YOU ARE READING
DANGEROUS LOVE
Teen Fiction"תעזוב אותו!" צעקתי לא מבינה איך אני בכלל מעיזה. "מה אמרת?" הוא אומר מתקרב אליי עם מבטו הקר ועיניו האפורות. מנורת הרחוב מאירה על פניו כעת, כך שאני יכולה לראות את תווי פניו טוב יותר. עיניו האפורות נראות כעת מעט יותר מקודם. אני מנחשת שצבע עיניו משתנ...
