oreo // lashton [hebrew]

Prologue || Oreo.

-הסיפור הזה הוא פאנפיק. מסופר כאן על בריונות, פגיעה עצמית ואנורקסיה. אני לוקחת את זה לצד המלא של הכוס; לדעת שיש אנשים שצריכים עזרה ושיש כאלה בעולם ושקשה להם, אנחנו כאן כדי לדאוג שהם לא ירגישו ככה. בבקשה אל תקחו את זה לצד אחר, אין אף סיבה שתפגעו בעצמכם.-

אוהבת.

--

-נקודת מבט אשטון- 

אי פעם היו לכם את הימים האלה שרק רציתם להיעלם ואולי לעולם לא לחזור? ברוכים הבאים לחיים שלי. לחיים המחורבנים שלי. מקום שבו אנשים עושים ממך צחוק, מכים אותך, שופטים אותך ללא כל סיבה. שבו אתה מרעיב את עצמך, חותך את עצמך, ושונא את עצמך. 

כן, ברוכים הבאים לעולם שלי.

תהנו בביקור שלכם, אבל אתם כנראה לא תהנו. למעשה, אין פה "כנראה" בכלל. אתם הולכים פאקינג לשנוא את זה. ואני לא יכול להגיד שאני מאשים אתכם.

הכל התחיל לפני שלוש שנים.

חייכתי. הרגשתי כאילו אני שייך. כאילו לבלות עם הארי, לואי, זאין ונייל היה המקום שאני שייך אליו. הם רק היו גורמים לי להרגיש מאושר באופן כללי. אני רק מקווה שהם עדיין יאהבו אותי אחרי זה.

החיוך שלי החל להיעלם מהמחשבה שאני אאבד אותם, והם שמו לב לזה.

"היי, אתה בסדר?" הארי שאל אותי. מפנה את כל תשומת הלב שלהם אליי, כשבעיניהם נשקפת דאגה.

"כן, זה רק.. אני פשוט צריך לספר לכם משהו" אמרתי, מניח את הכריך החצי-אכול שלי על השולחן.

"אתה יכול לספר לנו כל דבר, אש."  נייל אמר, ואשכרה הניח את האוכל שלו על השולחן!

"אני יודע. זה רק, אמ... אני גיי." הודתי לבסוף. הרגשתי שמשקל רב יורד מכתפיי.

"מה? אתה גיי?" זאין הטיח בקול קשה למדי. שיט.

"אה.. כ-כן..." גמגמתי.

"אני לא מאמין שהייתי חבר שלך! אתה שמן וחסר תועלת ועכשיו רק הוספת עוד סיבה לרשימה" הייתי על סף השבירה לדמעות.

זאין וליאם קמו ועזבו, מוליכים אחריהם את נייל ולואי ההמומים. אני מנחש שהם עדיין מנסים לעכל מה הלך פה הרגע. הארי לא הלך. 

"כן, רק תמשיכו ללכת, חתיכת הומופובים מטומטמים!" הארי צעק עליהם.

"הארי.. זאין צודק. אתה צריך ללכת אחריו" אמרתי להארי. הארי הסתכל עליי כאילו הוא עכשיו ראה רוח.

"אתה פאקינג צוחק עליי? לא לעזאזל! אני לעולם לא אעזוב אותך,אש. יש להם סיבה מטופשת לשנוא אותך. חוץ מזה, אתה הרבה יותר קול מאשר חבורת זונות שלא מקבלים את אהבה."