פרק כפול לפיצוי על הזמן שלקח לי הפרק הקודם!
פרק 23:
אנחנו יותר טובים מהם.
זו המחשבה היחידה שניסיתי להתמקד בה. מאז... ועד עכשיו. אני לא יודעת כמה זמן עבר. אני לא יודעת.
לא טיפלו בפצעים שלי. לא ניקו ממני את הזוהמה; נזרקתי לחדר לבן... לחדר לבן. כלואה בין ארבעה קירות, כלואה עם המחשבות שלא מרפות. הפנים... הצלילים... הזעקות...
הריח. ריח של דם.
אני לא יודעת אם הוא נובע מהפצעים שלי-עצמי, או מהזכרונות, שהפכו למציאות היחידה.
עבר-הווה-עבר-עתיד-הווה-עבר.
המחיצה נעלמה.
זו רק אני.
אם יש עדיין כזה דבר.
אני מצטנפת באחת מפינות החדר, מנסה לשווא למצוא חמימות בבטון הקפוא.
חשבתי להתאבד. המון. זאת אולי המחשבה היחידה שרצה במוחי יותר מה... מהזכרונות. אבל אפילו להגשים את החשש-הנורא-ביותר-לשעבר הם לא נותנים לי. מביאים לי אוכל. פעמיים ביום. אין סכינים, מזלגות, חפצים חדים. כלום. ניסיתי להרעיב את עצמי, אבל אני מניחה שזה רק עירער את השפיות שלי אפילו יותר. בכל מקרה, זה לא החזיק מעמד. כעבור זמן-מה התנפלתי על הארוחות הדלות כמו חיה רעבה.
זה לא לגמרי נכון. המשפט ההוא. זאת לא רק אני... ישנו גם סבא. אנחנו מדברים הרבה, מבוקר עד ליל. בלעדיו, עם כל הכבוד לאפצ'י ששומרת עלי, כנראה שהייתי משתגעת...
אני מודה כל יום על הסיפורים שהוא מביא מהגיהנום. כל-כך טוב שם. אני מייחלת כל רגע להצטרף לשם יחד איתו.
הלהבות המאכלות, המכלות, שורפות את הנשמות השחורות... את הגופים המרוטשים. הכאב. למה אין לי מזל כזה? איפה הכאב הפיזי שישכח את הכאב הנפשי? למה אין מי שישחרר לי את הנפש מהראש? יהרוס... יגמור... את המחשבות?
מזל. אין כזה דבר. אני פולטת גיחוך. אבל כנראה שהוא נשמע יותר כמו צחוק היסטרי. הצחוק שלי היסטרי... סבא אמר. אתמול. או שלשום. או שעוד לא?
"הצחוק שלך היסטרי," אני אומרת לחלל האוויר הריק.
"סבא!" אני נוזפת בו. הקול שלי נשמע סדוק, קר – כמו קירות הבטון – אבל מלא חיבה. "אתה לא..."
המילים גוועות על שפתי כשסדק קטן בקיר הלבן גונב את תשומת ליבי. מתחת לו מבהיק כתם דם קטן. הוא נראה קרוש. כנראה שעבר זמן מאז שניסיתי לרסק את הראש כנגד הקיר בניסיון לשים קץ לחיי. אבל זה רק גרם לכאב בכל חלק בגוף שלי להתגבר.
הפלאשבק תוקף אותי בלי הודעה מוקדמת.
תומס נושם נשימה עמוקה, שטחית, בעוד שהנוזלים ממשיכים לנזול מאוזניו ועיניו ואפו בשצף. אפור-צהוב-אדום. אני מחכה שישאף שוב, אבל חזהו דומם לא פחות מהאבנים והעצים שמקיפים אותנו. אני זוכרת שפעם אהבתי את הנער הזה, ואז שנאתי אותו, ואז השנאה התגברה עד כדי סלידה. אבל כל רגש שאי-פעם הרגשתי כלפיו נמחק למשמע התותח הרועם שמצלצל ברקע.
ESTÁ A LER
משחקי הרעב 4 - נקמה
Fanfic#הושלם, תודה לאל# "נערוך סבב נוסף של משחקי הרעב עם ילדי הקפיטול," אומרת קוין. "למה לא?" משיבה ג'והאנה. "זה נראה לי הוגן מאוד. לסנואו יש אפילו נכדה. אני מצביעה בעד." ~ מתוך משחקי הרעב 3 ~ סיפורה של לוסי סנואו, נכדתו של הנשיא. לוסי נשלחת למשחקי הרעב ה...
